NY
LONDON
BEIJING

קמצנות היא מחלה כואבת

מחוויותיו של מדריך טיולים והפעם מטיול של שייט נהרות ברוסיה

קמצנות היא מחלה כואבת / מיומנו של מדריך טיולים

לפני כמה שנים יצאתי עם קבוצת מטיילים לטיול של שייט נהרות ברוסיה. עלינו על אוניה גדולה בסן פטרסבורג. התחנה הסופית היתה מוסקבה והאוניה הפליגה לדרכה דרך נהרות רוסיה הגדולים. במהלך ההפלגה היתה האוניה עוגנת, מדי פעם, ליד אתרים ואטרקציות שבדרך והנוסעים הרבים, כולל אני והקבוצה שלי, היינו עולים לאוטובוסים, יוצאים לטיולים וחוזרים לאחר מכן לאוניה. וכך, בשקט, ברוגע ובשלווה, הפליגה לה האוניה והנוסעים בילו ונהנו לאורך הנוף היפה.

אני שומר על כושר ובבקרים אוהב לצאת לריצה. היות שהאוניה היתה בהפלגה, נהגתי לרוץ על 4 הסיפונים שלה למעלה ולמטה. באחד הבקרים בשעה מוקדמת, יצאתי לריצה, כרגיל, ופתאום על אחד הסיפונים, הבחנתי במטיילת שלי, דורית (שם בדוי), עומדת על הסיפון וממררת בבכי.

עצרתי, ניגשתי אליה ושאלתי מה קרה. "רבנו" היא אמרה "ומשה רוצה לעזוב את החדר, הוא בטח ייגש אליך בארוחת הבוקר ויבקש שתמצא לו חדר לבד". הרגעתי את דורית ככל שיכולתי ולפני שנפרדנו היא פלטה "תראה מה אתה יכול לעשות, לא בא לי להיות בחדר לבד ותזכור שמשה (שם בדוי) קמצן". כך אמרה, ניגבה את דמעותיה ופנתה חזרה לחדרה. תמהתי למה היא רצתה שאדע שבן זוגה קמצן ומה היא רוצה שאעשה עם המידע הזה.

משה ודורית היו זוג לא נשוי שהצטרפו לטיול. היא אלמנת צה"ל, מקסימה, חייכנית, שופעת חיים ולבבית והוא מנהל בכיר בחברה גדולה, קצת מסוגר, שהיה בהליכי גירושין מאשתו.

סיימתי את אימון הכושר שלי, התארגנתי והלכתי לחדר האוכל לארוחת בוקר. משה, כבר חיכה לי שם. "חיים", פנה אלי בפנים זועפות, "אני רוצה לעזוב את החדר ואני מבקש שתארגן לי חדר אחר על האוניה, לי לבד".

הוא נראה מאוד עצבני ולחוץ. לא שאלתי אותו למה ומדוע כי הרי ידעתי את הסיבה, יחד עם זאת, ככלל, אינני נוהג לחטט בנושאים פרטיים של הנוסעים שלי. "בסדר" השבתי לו, "אסיים את ארוחת הבוקר ואגש למשרד הקבלה לבדוק אם זה אפשרי וכמה זה עולה. כשנצא לטיול הבוקר מחוץ לאניה, אמסור לך את הפרטים".

לאחר ארוחת הבוקר היינו אמורים לצאת מהאניה לטיול באזור. "תסדר לי חדר ולא מעניין אותי כמה זה עולה, שיעלה כמה שיעלה, הבריאות הנפשית שלי יותר חשובה לי מכסף". אמר וחזר להעמיס מזון לצלחתו.

לאחר הארוחה ניגשתי למשרד הקבלה. "אין בעיה" השיבה מנהלת הקבלה,"יש לנו הרבה חדרים פנויים ועד לסיום הטיול במוסקבה, החדר יעלה 150 דולר". הודיתי לה ופניתי לרדת מהאוניה לאוטובוס שכבר המתין לנו.

משה חיכה לי בחזית האוטובוס. "בדקת לי"? הוא שאל. "כן ושים לב" השבתי לו, "כרגע נותרו שלושה חדרים פנויים על האוניה עד למוסקבה. חדר עולה 1000 דולר וביקשתי שישריינו לך חדר עד שנחזור מהטיול".
"כל כך הרבה"? זעף משה. אני רק משכתי בכתפי והשבתי, "אין מה לעשות זה המחיר". עלינו לאוטובוס והצטרפנו לקבוצה שהמתינה לנו. במהלך הטיול, משה התחמק מקרבתי, השתדל שלא ניתקל זה בזה ואפילו נמנע ממגע עיניים איתי. בתום היום חזרנו לאוניה ומשה, כאילו התאדה.

בערב, עשיתי דרכי לחדר האוכל לארוחת הערב. בפתח המסעדה עמדה דורית. כשהתקרבתי אליה, היא באה לקראתי, חיבקה אותי, חייכה ולחשה לי לאוזן "הוא חזר".

גם לאחר שחזרנו לארץ דורית שמרה איתי על קשר, היא סיפרה לי שלא היה לה נעים להיות לבד בטיול, לכן ביקשה את עזרתי, אבל ברגע שחזרנו לארץ היא 'נפנפה' את הקמצן. אבא שלי ז"ל היה אומר על קמצנים, "הם לא אוכלים ביצה כי צריך לזרוק את הקליפה" והמהדרין מוסיפים "הם לא הולכים לשירותים – כדי שלא יהיו אח"כ רעבים".

הכותב הוא מדריך טיולים בחו"ל, תושב קיבוץ זיקים, בעל פינה קבועה בגל"צ בתכנית של שמעון פרנס, מנחה אירועים ומופיע עם סיפוריו באירועים שונים.

תגובות פייסבוק

תגובות