שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
קטעים מהספר "בוקר ראשון באירופה". רשמי מסע בפרוזה ובתמונות מאתרים שמחוץ למפת התיירות. הסופרת תלמה אדמון ביקרה בעשר ארצות ובכולן הגיעה אל מקומות שבהם מיטיבים לשמוע את הטבע, את האדם היחיד, את לחישות העבר
בוקר בלנו. צילום: תלמה אדמון
בוקר בלנו. צילום: תלמה אדמון

לֶנוֹ (Lenno) ,אגם קומו, איטליה

קומת הכניסה אפלה בשבע בבוקר. הלילה נלכד במבואה הדחוקה ויש צורך לפתוח מבפנים שתי דלתות כבדות כדי להגיח אל האור הטרי שבחוץ. זה אור אחר, כמובן. שום דבר, החל מרגע זה, לא יהיה עז ותוקפני. לא האור ולא הקולות.
הלחות העודפת זולגת במורד ההרים בפלגים רכים או שוצפים, ותמיד בצלילים שהנפש הישראלית בוכה אליהם בכמיהה. מרצפות הרחוב רטובות כל הזמן מן הלחות הזאת. העצים נושאים עלים שנושמים גם בקיץ והירוק שלהם, הוי הירוק שלהם. איזה ירוק חי במלוא המובן מאליו, ירוק עצום, ירוק מלוא העין, קרוב ורחוק, ירוק עד כדי נגיסה, ירוק שלא זקוק לקדימונים, הוא פשוט חי שם בכל הגבהים של ההרים וכשהגבהים נגמרים יש כיפת שלג טהורה ומעליה תלוי ענן טהור אף הוא. וכל זה נכפל במי האגם.
ככה זה בשבע בבוקר בין סימטאות לנו, כפר קטן על שפת אגם קומו. ככה זה, כשיורדים במדרגות מלון סאן ג’ורג’יו, על פני שטיח בן יותר ממאה שנים, המהודק אל ברכי המדרגות במוטות ברזל מחושקים. המלון שייך למשפחה איטלקית ותיקה, והוא מנוהל על-ידי צעיר בניה. אמו, שניהלה לפניו, כפתה את הניהול על בנה. אחיותיו נסעו ללמוד רפואה ומוסיקולוגיה במילאנו ובפירנצה והוא, ורוד לחיים ובעל כתפיים עדינות, נשאר בתוך השקט הזה, יושב ליד שולחן כבד מעץ מהגוני, מקיש סכומים במחשב. הוא מספר את הדברים בפשטות בעודו מתבונן אל מחוץ לחלון הגדול ושומע מעבר לעצי הפלפלון את נהמת האופנועים החולפים על פני לנו בדרכם אל אתרי הסקי.
אבל עכשיו הוא עדיין ישן, המנהל. אין איש בגינה הפונה אל האגם. הטיילת המרוצפת מוליכה בסופה אל יער עבות. בהליכה הנלהבת מקבילים את פני כמה ברווזים שנוצותיהם המתכתיות שולחות זוהר ירוק באור הבוקר. כשאני חולפת על פניהם הם רוטנים קלות, וזזים מעט.
בשפך פלג רחב עומד דייג כבד-גוף. חלוקי נחל נוצצים סביב מגפיו, החכה שלוחה לפניו בשלווה. הנה דייג אחד ואגם אחד וברבור אחד. ברבור לבן. ג’ורנו, אומר הדייג. הוא מחייך ברגיעה. הוא רגיל בכך. תמיד בא מישהו ונעמד לידו.
שנינו שותקים ומביטים בברבור המחליק בדממה במרחק עשרים מטרים של מים חלקים. שקט וצחור ויחיד, הוא התנועה הקלה באגם.
הדייג שולח אלי מבט קצר מעיניו הטובות. אני מצביעה על הברבור ומשמיעה מין קול חנוק, אילמת שרוצה לשאול.
צ’יניוֹ, הוא אומר ומצביע אף הוא על הברבור. צ’יניוֹ.

הספר יצא לאור ב-‘זמורה ביתן’

שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin

השאירו תגובה לפוסט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אשר מפר את תנאי השימוש לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

רוצים לדעת כל מה שחם בעולם התיירות והתעופה?

הצטרפו לשירות הניוזלטר שלנו לקבלת עדכונים 24/7

התיירות חוזרת!

הרשמו למבזקי פספורטניוז וקבלו את העדכונים והחדשות הכי חמות של עולם התיירות והתעופה בארץ ובעולם.