דובאי מנקודת מבט נשית: לחוות את דובאי כאישה (גזרי ושמרי לאחרי הסגר)

אחת השאלות שנשאלתי עם שובי מדובאי היא איך זה לטייל שם כאישה? התשובה היא כמובן אינדיבידואלית ומשתנה בהתאם למבנה האישיות ולקונסטלציה שבה יוצאים לחופשה בדובאי: לבד, עם בן/ת זוג או עם חברים. כך או כך, דובאי זה מקום שמרגיש בטוח. לי לא הייתה שום בעיה, למשל, לתפוס מונית בשעת ליל מאוחרת מאזור המרינה לבית המלון באי הדקל (כרבע שעה נסיעה). אולי זה בגלל הפשיעה הנמוכה והאח הגדול – דובאי מרושתת מצלמות כולל שוטרים סמויים ברחובות. ועוד דבר, איחוד האמירויות מדורגת במקום גבוה בהתייחס לכבוד לנשים. הטרדות מיניות אסורות וכמעט אינן קיימות. עובדות זרות רבות החיות בדובאי מביעות תחושה הרבה יותר בטוחה במובן זה בדובאי מאשר בארצן. אבל לא רק על זה רציתי לדבר אתכם, אלא על דובאי בכלל מנקודת מבט נשית. שנתחיל?

נשים עובדות בדובאי

על פי נתוני ה-CIA האמריקני, באיחוד האמירויות חיו נכון לחודש יולי השנה, 9.9 מיליון בני אדם. רק 11.5% הם אמירתים ילידי המקום. כל השאר, הם עובדים זרים נותני שירות לאדוני הארץ העשירים – 59.4% הם עובדים זרים מדרום אסיה (הודים, בנגלדשים ופקיסטנים), 10.2% ממצרים, 6.1% מהפיליפינים ו-12.8% בני לאומים שונים נוספים.

היחס הבלתי נתפס הזה משקף פחות או יותר גם את תמונת המצב בדובאי, ואולי במיוחד בה. באמירות הבולטת במפרץ הפרסי, מועסקות לא מעט נשים זרות במגוון רחב של תפקידים. רואים אותן כמעט בכל מקום. החל מפקידות קבלה בבתי מלון, קופאיות בסופרמרקט, מוכרות בחנויות בגדים בקניונים ורקדניות בטן ועד מאלפות בזים ומנהלות שיווק ויחסי ציבור של חברות גדולות.

עובדת ממוצא סיני שפגשתי באחד מבתי המלון בעיר סיפרה על שגרת העבודה שלה בדובאי. “באתי לדובאי כדי לפרנס את המשפחה שלי. באתי לכאן בקטע של עבודה-בית, עבודה-בית. אני מצליחה להתפרנס יפה וזה מספיק לי”. על תנאי המגורים שלה, על שכרה ועל הזכויות/אי זכויות שלה כעובדת זרה במקום שבו חיים יותר עובדים זרים ממקומיים – זה כבר לכתבה אחרת.

מילה על האמירתיות האסליות. מבחינה חוקית, נשים באיחוד האמירויות זוכות לשכר שווה עבור עבודה שווה. הן יכולות לעבוד בחופשיות בעבודות לפי בחירתן, כולל בממשלה. למעשה, שני-שליש ממשרות המגזר הציבורי מוחזקות על ידי נשים ונשים מהוות כ-40% מכוח העבודה הכללי. נשים באיחוד האמירויות גם יכולות לפתוח עסקים באופן חופשי. זאת ועוד, לנשים יש זכויות חוקתיות זהות לזו של גברים מבחינת זכות הצבעה, רישיון נהיגה וכיו”ב. מצד שני, נשים מעל גיל 18 חייבות עדיין לקבל אישור מהאפוטרופוס שלהן למשל לנסוע לחו”ל. למעשה, בעל יכול לעכב באופן חוקי את הדרכון של אשתו כדי למנוע ממנה לנסוע.

תעשיית הזנות בדובאי

באחרונה התגברו הדיווחים על ישראלים שנסעו לדובאי (עד לפני הסגר) כדי לצרוך שירותי מין. אם לשפוט את התופעה המכוערת הזו לפי כמות כרטיסי הביקור של נערות ליווי שראיתי פזורים ברחבי דובאי (המצוחצחת, יש לומר), נראה שבאמירות אכן משגשגת לה תעשיית תיירות מין מצערת. אז נכון שגם בת”א תעשיית הזנות משגשגת, אבל לראות את זה במדינה מוסלמית אדוקה, זה איך שהוא מרגיש קצת אחרת.

אירופאיות עם ביקיני לצד מקומיות עם חג’אב בחופי הים

אחת התהיות הראשונות שעולות עם ההגעה לדובאי היא איך למען אללה, בנות המקום לא מסתנוורות מהלבוש המודרני של התיירות המפונפנות המגיעות מן המערב המודרני. אל דאגה, הן מסתנוורות ויכולות להרשות זאת לעצמן. מתחת לחג’אב הן לובשות את מיטב המותגים. הוט קוטור של ממש. רמז לכך אפשר לקבל מתיקי היוקרה התלויים להן על הכתף.

ומה באשר לחוף הים? תיירות בים ובבריכות של בתי המלון בדובאי לובשות, ללא כל חשש, ביקיני וראיתי גם חוטיני. אגב גם באבו דאבי, בירת איחוד האמירויות, ראיתי נשים משתזפות עם ביקיני בים ובבריכות ציבוריות. טופלס, לעומת זאת, אסור בתכלית האיסור. האמירתיות המסורתיות מגיעות אף הן לחופים ולבריכות אבל בלבוש מלא מכף רגל ועד ראש.

פסלי נשים מערביות לצד מסורתיות

עם יד על הלב ומבלי להיכנס לענייני מעמד האישה, נעים לראות פסלים נשיים במדינה מוסלמית-מסורתית. בגן הפרחים המרהיב של דובאי – Dubai Miracle Garden – חלק לא מבוטל מהפסלים הם של דמויות נשיות. החל מרקדניות חשופות כתפיים ועד נשים שכובות. אחד היפים הוא פסלה של אישה עם ראש מוטה לאחור המבליט את צווארה הברבורי. 33 אלף סוגי פרחים מעטרים את דמויות הענק האלה לצד דמויות ענק אחרות של סוסים, פינגווינים, דונלד דאקים ואפילו מטוס שלם של אמיריטס, חברת התעופה הלאומית של דובאי ועוד.

מוניות ורודות לנשים בלבד

בכבישי דובאי מסתובבות מוניות לנשים בלבד. ניתן לזהותן לפי הצבע הוורוד של הגג. הן נועדו לנשים שמרגישות נוח יותר לנסוע עם נהגת. כאישה, זה מרגיש יותר נוח וחבל שאין כאלה מוניות גם אצלנו בישראל.

שופינג

דובאי שופעת מרכזי קניות: שווקים לצד מגה קניונים. המוכרים בשווקים הם ברובם גברים ובדומה לשווקים במקומות רבים אחרים בעולם, גם כאן המוכרים עומדים על מפתן חנויותיהם בניסיון לדוג קונים. כך חוויתי גם אני את שוק הזהב של דובאי. קצת מנג’ס אבל לא אישו. השופינג, זה האישו. רק לא לשכוח להתמקח על המחירים. ועוד דבר, שימו לב בסרטון מהשוק כיצד בני זוג מערביים חולפים מחובקים על פני קבוצת נשים מסורתיות עטויות חג’אב – לכל מי שחשב שבדובאי אסור לבני זוג להסתובב מחובקים.