להטיס עובד זה קל. איך להטיס? זאת כבר שאלה לכתבה
לטוס לחו"ל על חשבון המעסיק? מסתבר שלא כולם עפים על זה. ישנם עובדים שאפילו מתעבים את זה. איזה עוד סוגי עובדים-נוסעים יש? ואיך הכי נכון למעסיק להתנהל מולם? המעסיק שמטיס, העובד שטס ומה שביניהם
צילום: shutterstock ישנם שלושה סוגי נוסעים עסקיים, אלה שנוסעים מטעם העבודה בענייני עבודה: 1. העובד/נוסע שממש לא רוצה: יש נוסעים שבאמת ובתמים שונאים את המטוס על כל חלקיו, את רעש המנוע המשתק בהמראה ונחיתה, את עוצמת הכנפיים הנראות מבעד לחלונות הכפולים, ואלה שדפיקת הגלגלים בקרקע מחסירה פעימה מליבם, ולמרות שביקרו בכל מחלקה אפשרית, תיירים, פרמיום, ביזנס או פרסט ומכירים את כל חברות התעופה על דגמיהן. אין הם מצליחים ליהנות משירותי האקסטרה, שאותן חברות התעופה מבקשות לפנק אותם. כל דרישתם היא לעלות על הטיסה, שתביא אותם בצניעות היישר לפגישה, עם או בלי מקלחת ביניים, ועוד לפני שהספיקו לסיים את פגישתם, הם רצים בחזרה לשדה, בשמחה ובצהלה כאילו אבן נגולה מעל ליבם. הם מחכים לטיסה שתחזיר אותם לשגרת יומם כל עוד נפשם בם. הם לא אוהבים לאכול לבד או לטוס לבד, אין להם רצון לטייל ולנצל את שהותם מעבר לים, גם כשחלון הזדמנויות נפתח. הכרית הנוחה בבית עושה להם את זה יותר מכל טרקלין חדשני ומפנק בעולם. טיפ מעשי למעסיק: עובדים בקטגוריה הזו של "כל נסיעה היא מטרד", לא יצליחו לאסוף את עצמם לכדי תכנון יעיל, לא ישקיעו מאמץ בבדיקת האפשרויות ולא בהכרח יבדקו ויזמינו מלון שקרוב למקום הפגישה. פונקציה של תאום נסיעות היא הכרחית בהיבט הכספי, ותהיה קלה מאוד לתפעול. 2. העובד/נוסע שמשחק אותה לא רוצה: ישנם נוסעים הלובשים ארשת פנים אומללה בדרכם למחלקת הנסיעות בחברה, אך יחד עם זאת, כל הדרך לשם הם דואגים לעבור בין כמה שיותר חדרים וכבדרך אגב לצייץ: "וואי וואי, אני שוב חייב לטוס". אך אם נערוך להם סריקת מערכות מפתיעה, נגלה שהלב מתפוצץ משמחה, שכל חושיהם מתבלבלים מהציפייה להיכנס לנתב"ג עם טרולי ומחשב נייד. כל נסיעה, קצרה כארוכה, גורמת להם אושר עילאי, הרגשת העליונות מיטיבה עימם. המחשבה להיפרד לכמה ימים של שקט מבן או בת הזוג, משגרת מטלות הבית ומרעשם המתוק של הילדים, עושה עימם חסד. טיפ מעשי למעסיק: העובדים בקטגוריה הזו של "לא בא לי", ינסו להראות כמה הם מבינים ויודעים טוב מכל אחד אחר, מה הכי נכון עבורם. הם נוסעים של רושם ופחות של מעשה. רובם משתייכים למועדוני נוסעים מתמידים ולרובם חברויות ברשתות בתי המלון, והם דואגים לתחזק את המועדונים שלהם בכל מחיר. כלומר, יסכימו לעיתים לקחת טיסת לילה במקום בוקר, ובלבד שלא לעלות על טיסה, שאינה מאפשרת להם צבירת מיילים. הם ידרשו ללון בבית מלון מסוים, גם אם הוא מרוחק ממקום הכנס או הפגישה, למרות שמחיר המונית יעלה הון, העיקר לשמור על הזכויות, בכל הכוח ובלי בושה. במקרים אלה מחיר הנסיעה עלול להכפיל את עצמו בסכום הסופי לאחר החזר ההוצאות, והכל מתחת לרדאר. ככה בשקט, כביכול מזמינים לפי הנהלים, אך חורגים בדרכים חמקמקות מבלי שאיש מרגיש. דווקא פה יש לתת תשומת לב מיוחדת וערנית ולשלוט מראש בהוצאות אלו ככל שניתן. 3. העובד/נוסע שממש רוצה: אחרונים הם אלה שאוהבים לטוס, מחכים לזה, זה מאתגר אותם, והם מדברים על זה בגילוי לב. הם מכירים בעובדה שפגישות פנים מול פנים הן צורך הכרחי, מכירים בערך המוסף שמייצרות פגישות מסוג זה, והם רעבים לקשרים חדשים, לגילוי מסעדות חדשות, למיצוי הזמן הפנוי בכל יעד אליו הם מגיעים. גם אם היו מספר רב של פעמים באותה עיר, הם רצים בשמחה לגלות אותה מחדש. הם מתרשמים ממה שיש לעולם להציע ולחדש באופן חווייתי ומעורר השראה. הם דואגים להצטייד בכמה שיותר פגישות עסקיות מעבר לים. אם לא יוצא להם לטוס משך תקופה, הם מאוכזבים וסביבתם הקרובה חשה בכך. אלה הם הנוסעים המתמידים הגאים, שאוהבים את פינוקי החיים המוצעים להם. הם לא מתביישים בזה. להיפך. וכן, הם בהחלט מאפשרים לחברות התעופה לגעת בהם, הם נהנים מהאמצעים ומהדרך, והכרית הנוחה של הבית ממש לא מעוררת בהם כל סוג של געגוע. טיפ מעשי למעסיק: לאחרונים יש הכול מהכול. הם ידענים גדולים, מפונקי צמרת, יודעים לדרוש הושבה ספציפית, חדרים במיקום ספציפי, והם לא יחשבו על נהיגה ברכב, שאינו שווה ערך לציפיות אליהן הורגלו עם השנים. בכל נסיעה מחלקת הנסיעות תגלה גחמה חדשה, ויש מצב שתריץ עוד בדיחה פנימית על הירידה לפרטים. מדובר על רמה אחרת, כזו שנוסעים אחרים לא יודעים ולא חולמים לבקש. פה בדיוק בא לידי ביטוי ההכרח לשליטה מלאה. על המעסיק לדרוש דווקא במקרים כאלה שימוש בכלי העבודה שיש ברשותו ולשלם מבעוד מועד על כל המוצרים. ככל שיצליח לסגור כל פירצה, אפשרית כך יצליח לחסוך יותר.