טיפוס על הר מרו והר הקילימנג'ארו: שני אחים דומים ושונים

הרי הקילימנג'ארו ומרו, שני ההרים הגבוהים בטנזניה. מטפס מנוסה יודע שכדאי לתת לגוף את הזמן הדרוש כדי להגיע לפסגה ולרדת מההר בבטחה. ד"ר חזי שקד מ"עולם אחר" ממליץ להתחיל עם הר מרו, הר שהטיפוס עליו מהווה הכנה לפני הטיפוס על ההר הגבוה יותר.

שש פעמים טיפסתי את הר הקילימנג'ארו. ארבע פעמים טיפסתי את הר מרו. שני הרים המרוחקים רק 70 ק"מ אחד מן השני בקו אווירי. שני ההרים הגבוהים בטנזניה. כמו שני אחים בלתי נפרדים. ראשם כמעט תמיד בעננים. האח הגדול מתרומם לגובה של 5,896 מטרים, הגבוה בהרי אפריקה, בעוד אחיו הקטן מביט עליו מגובה של 4,566 מטרים "בלבד", מתוסכל כמעה מהבכורה שניתנה לאחיו, מהאלמוניות שבה הוא שרוי, מהצל המאיים של אחיו הגדול והמפורסם ממנו.

ולמרות מספר הפעמים הרב שעמדתי על ראשם של שני אחים אלה, אני תמיד מתרגש מחדש כשאני חושב על טיפוס על שני הרים מלאי ההוד וההדר האלה. גם כשאני מגיע לטיול ספארי בלבד, תמיד אני מחפש את ראשיהם של שני האחים מבעד למעטה העננים. פעם מבעד לשמשת חלון המטוס, פעם מבעד לשמשת רכב הספארי. אני יודע שהם שם ואני יודע כמה הם יפים, כמה זקופים הם מעל המישורים האינסופיים של צפון טנזניה וכמה הם אציליים ומלכותיים.


שני אחים, ולכל אחד אופי שלו. הגדול עומד זקוף וגאה, דומה שאינו צריך להתאמץ ולהדגיש את תכונותיו הטובות. הרי כולם מגיעים בשבילו. את כולם מרגשת העובדה שבקו המשווה מצוי לו ההר הגבוה ביבשת, הר שאת ראשו מעטרים להם קרחוני עד, גם אם אלה מצויים בתהליך מתמיד של המסה חסרת מעצורים. הר מרו מאידך, כדרכם של הקטנים יותר, מתאמץ יותר, משתדל להדגיש את מעלותיו ואף מגייס שחקני חיזוק בדמותם של בעלי חיים רבים יותר, טבע פראי יותר ויער גשם הטומן בחובו אלמנטים מפתיעים לאילו שמבקרים בו בפעם הראשונה. וכמו בניסיון נואש ואחרון לצעוק לעולם "גם אני כאן", חושף הר מרו את הלוע הגעשית והמרשימה שלו לכל מי שהתאמץ והגיע לפסגתו.

קצת על שני ההרים:
הר מרו ממוקם בצפונה של טנזניה, מזרחית לבקע הסורי אפריקאי, 70 ק"מ דרומית מערבית לקילימנג'ארו והוא מהווה חלק משמורת ארושה. הר מרו נחשב להר געש חרוטי פעיל, אם כי באלפי השנים האחרונות לא נרשמה שם שום התפרצות דרמטית. אם נדייק, אזי ההתפרצות האחרונה התרחשה בשנת 1910, אולם הייתה זו התפרצות קטנה ולא משמעותית. למרות שהוא נמוך מאחיו הגדול, הרי שהמסלול על הר מרו נחשב להרבה יותר יפה ולא פחות מאתגר. מסלול הטיפוס על הר מרו נחשב להכנה טובה לטיפוס על הר הקילימנג'ארו ומעלה את הסיכויים להגיע לפסגתו של ההר הגבוה ביותר באפריקה. שתי פסגות להר, פסגת סוציאליסט [4,566 מטרים] ופסגת "מרו הקטן" [3,820 מטרים]. בטיפוס על הר מרו אני תמיד עולה לפסגת מרו הקטן. מעין הכנה הדרגתית לפני הטיפוס על הפסגה האמיתית של הר מרו. בנוסף, הר מרו מהווה בית גידול ליונקים גדולים. בכל ארבעת מסעותיי לפסגה של הר זה תמיד פגשתי בעדרים של בעלי חיים ובחיות גדולות במרחק פסיעות ממני, תוך כדי הליכה בטבע בתולי. תמיד חשבתי שהליכה בשביליו המפתיעים של הר מרו כמוהו כספארי איכותי ובלתי אמצעי.

הר הקילימנג'ארו הוא ההר הגבוה בעולם שעומד בזכות עצמו ולא מהווה עוד פסגה כחלק מרכס הרים. ההר פשוט מתרומם לו לגובה של 4,600 מעל הרמה בה הוא ממוקם, ובסך הכול מגיע לגובה של 5,896 מטרים [Uhuru peak]. להר שלושה מוקדי התפרצות רדומים: קיבו במרכז, שמעליו נמצאת הפסגה, מוונזי [5,149 מטרים] במזרח ושירה במערב. ובניגוד להר מרו, אין תיעוד גיאולוגי לגבי זמן התפרצותו האחרון.


ובכל זאת, רב הדמיון על השונה:
המייחד את שני ההרים הוא השילוב של מיקומם סמוך לקו המשווה [הרים משוונים] וגובהם הרב, הגורמים לכך שכל עלייה של 1,000 מטרים בממוצע מביאים לידי ביטוי חגורת נוף שונה לחלוטין: החגורה הראשונה, מדרונות ההר, היא החגורה שהושפעה בצורה הדרמטית ביותר על ידי בני האדם. בעוד בני שבט הצ'גה [Chagga] יושבים למרגלות הר הקילימנג'ארו, הרי שמרגלות הר מרו היא נחלתם של בני שבט… מרו [Meru]. בחגורה זו ניתן לפגוש את הכפרים של בני השבטים. זוהי חגורה של חקלאות אינטנסיבית. הגידול העיקרי הוא של תה, קפה ובננות, אבל ניתן גם לראות חקלאות אישית לכל תא משפחתי. החגורה השנייה היא של יער גשם משווני המאכלס מינים רבים של צומח אנדמי ובעלי חיים רבים. ימי ההליכה בחגורה זו בשני ההרים "זורקים" אותנו המטיילים הרחק והחוצה מאפריקה. הרי זו אפריקה המשוונית, אפריקה של סוואנות. ובכל זאת, אנו נתקלים ביער גשם צפוף עם כל כך הרבה ירוק, כל כך הרבה מים. מי הפשרת השלגים ומי הגשמים מתנקזים להם מטה ומאפשרים לתצורת נוף ייחודית זו להתקיים במקום שלא היינו מצפים לפגוש דווקא במקום זה. חגורת הנוף הבאה היא של אדמת בור [[Moorland בעלת נוף הרבה יותר פתוח שגם בה מופיעה צמחייה ייחודית ואנדמית. בחגורה זו אנחנו פוגשים במיני לובליה ענקיים וצמחים שממדיהם וצורתם מזכירה צמחים מעולם אחר. החגורה השלישית היא החגורה המדברית הקפואה, שם כמעט ולא צומח כלום. הדבר בא לידי ביטוי הרבה יותר בהר הקילימנג'ארו. חגורה זו נחשבת בעיני רבים למרשימה ביותר… מדבר קפוא על קו המשווה… הסלעים מרשימים, הפסגה כמעט ותמיד נראית בעין. זהו המקום בו אני תמיד חש כמה אני קטן. המקום מכניס אותי לפרופורציה, מזכיר לי כמה אנחנו זמניים וכמה הזמן שלנו זניח בהשוואה להרי ענק אילו. זהו המקום שגורם לי להתכנס לתוכי, לעשות מידי פעם חשבון נפש ולגלות את הצניעות מחדש. החגורה האחרונה בלעדית להר הקילימנג'ארו והיא חגורת קרחוני העד, שארית לתקופת הקרח האחרונה שהסתיימה לה רק לפני 10,000 שנים, חגורה שלצערנו הרב הולכת ומצטמקת עקב שינויי האקלים הגלובאליים.

איך מטפסים נכון?
למעט ימי הפסגה, שנחשבים ארוכים ומתישים, הרי ששאר ימי הטיפוס קצרים באופן יחסי, וזה כדי לתת לגוף זמן להתרגל לגובה. הגורם המגביל הוא מספר כדוריות הדם האדומות בגופינו. תפקידן בנשיאת מולקולות חמצן אל אברי גופינו. עם העלייה לגובה והמחסור בחמצן, הגוף מתכונן במרץ לייצור של עוד מיליוני כדוריות דם אדומות בכדי לקשור יותר מולקולות של חמצן ולהעבירן עם מחזור הדם לאברים החיוניים. תהליך זה הדרגתי ולוקח זמן. מטפס מנוסה יודע שכדאי מאוד לתת לגוף את הזמן הדרוש לו כדי להגיע לפסגה, וחשוב מזה, כדי לרדת מההר בבטחה ובסיפוק שהפסגה מאחוריו. ולכן, בחרתי להתחיל עם הר מרו, הר שהטיפוס עליו מהווה הכנה הדרגתית ואידיאלית לפני הטיפוס על ההר הגבוה יותר.

שלב 1: הר מרו
טיולינו החל בארבעה ימי טיפוס על הר מרו. את היום הראשון עשינו בתוך יער גשם מקסים, בליווי צמוד של עדרים של זברות ושל ג'ירפות המתנשאות לגובה של 5 מטרים. חמש שעות הליכה איטית ומתונה, אותה התחלנו בגובה של 1,500 מטרים, הובילו אותנו אל בקתת מיריאקמבה, הממוקמת לה בגובה של 2,514 מטרים. בבקתה היינו מעטים. סביבנו, במספרים מנצחים, ערב רב של בעלי חיים, צופים בנו ממרחק בטחון ובאדישות מה. הכול מסביב ירוק וכל כך יפה. ועם התפזרות העננים, החטפנו מבט חושש מזרחה, לכיוונו של האח הגדול. הבטנו נפעמים בקילימנג'ארו, הוא הביט בנו באדישות מופגנת, רגיל לתשואות ולחששות המקננים בליבם של המטפסים. הקילימנג'ארו לעולם לא נראה כל כך קרוב, ועם זאת כל כך רחוק… בעוד מספר ימים נתחיל לטפס גם עליו…

לילה שקט וצונן עבר עלינו. בבוקר קמנו ומזג האוויר בישר על כסות עננים וטפטוף קל. כשמדובר בקו המשווה תמיד העדפתי ללכת בגשם. השמש המשוונית יודעת להכות ללא רחם. בגובה של 2,500 עד 3,500 מטרים, רצועה שבה עדיין לא כל כך קר, השמש "יודעת" להיות לא כל כך ידידותית. שמחתי על מזג האוויר. מעיל גשם קל פותר את בעיית הרטיבות, והנה אנחנו בדרכינו אל בקתת האוכף, מחנה מספר 2 הממוקם לו בגובה של 3,570 מטרים. אמנם סך המרחק קצר בחצי יחסית ליום ההליכה הראשון, אבל ביום זה ההליכה הופכת להרבה יותר תלולה וגם לגובה יש תפקיד בהאטת הקצב. ביום זה חגורת יער הגשם הסתיימה לה באופן דרמטי בגובה ממוצע של 3,200 מטרים וכסות השטח השתנתה והפכה ליותר פתוחה. לפני הצהריים הגענו אל הבקתה. לאחר מנוחה קצרה, שינסנו מותניים ועשינו פעמינו אל עבר פסגתו של מרו הקטן. לאחר שעה וחצי של הליכה, 250 מטרים אנכית מעלינו, הגענו אל פסגתו של מרו הקטן. העננים שוב הסתלקו להם ודומה שכולנו התרגלנו קצת לנוכחותו המאיימת של הר הקילימנג'ארו. מתחתינו השתרעו להם אדמותיהם של בני שבט מרו ומרחוק יותר המישורים האינסופיים. נשמנו את אוויר הפסגות וירדנו בחזרה אל המחנה, אל ארוחת ערב ושינה קצרה טרם נתחיל אחרי חצות את הטיפוס לעבר פסגתו האמיתית של הר מרו, 1,000 מטרים מעלינו.
יום הפסגה, או נכון יותר להגיד ליל הפסגה, החל במטחי רוחות וגשם אינסופי. חיכינו מעט בבקתה, אך הגשם לא פסק. הבנו שאם לא נצא עכשיו, למרות הגשם, נפספס את ההזדמנות להיות בפסגה. וכך, למרות הגשם השוטף, יצאנו מן הבקתה והחלנו במסע רטוב וקר אל עבר הפסגה…

יחד איתנו יצאה קבוצה של מטפסים מגרמניה. החשש ניכר היטב בפניהם. התחלנו לצעוד ביחד בחשיכה מוחלטת, לאור פנסי תאורת ראש, ומהר מאוד הבנו שכדאי מאוד לכבותם ולתת לעינינו להתרגל לחושך. לאחר שעת הליכה מבקתת האוכף החליטו הגרמנים כי כל העסק לא ממש נראה להם… הרטיבות, הקור והאדמה החלקלקה נתנו בהם את אותותיהם והם החליטו לחזור. עבורי הייתה החלטתם קצת מסובכת. חברי המשלחת שעמדתי בראשה הביטו בי במבטים כאילו שואלים מתי תורינו להסתובב ולחזור לבקתה היבשה ולשקי השינה החמימים… זה היה הרגע בו הייתי חייב להפעיל מהר את שיקול דעתי ואת סמכותי המקצועית כדי לא לתת לרוחם ליפול וכדי לתת למטיילים את ההרגשה שיש להם על מי לסמוך. עכשיו היינו רק אנחנו לבד בדרכינו מעלה אל הפסגה… חייכתי ואמרתי למטיילים כמה טוב שנשארנו רק אנחנו. ההר והפסגה יהיו שייכים הבוקר עם הזריחה רק לנו, לאילו שמתמידים, לאילו שמעיזים, לאילו שחולמים, לאילו שלא מפחדים מקצת גשם… הרגשת הביטחון האישי שלי "והציונות" שהרבצתי בהם עשו את שלהם וכולם המשיכו במרץ מעלה מעלה, אל עבר פסגת סוציאליסט…


הגשם והרטיבות האטו את קצב הליכתנו. היינו חייבים להיות טיפה יותר זהירים. אור ראשון ושחר חדש עמד להפציע מהמזרח ואנחנו עדיין במרחק של שעה מהפסגה. הבוקר היה קר. העננים עטפו אותנו מכל עבר אבל כנראה שגם הם כבר חסו עלינו והפסיקו להמטיר עלינו גשם. מאמץ אחרון ואנחנו על פסגת הר מרו, בגובה של 4,566 מטרים, ואנחנו לבד. סביבנו שקט מוחלט. הרוח יצאה להפסקה ואת מקומה תפסו כמה קרני שמש שהצליחו לחדור את מעטפת העננים. על פניהם של חברי קבוצתי מרוחים חיוכים מאוזן לאוזן. כמה הרגע מתוק ודווקא בגלל הקשיים שנתקלנו בהם בדרך. הגרמנים בוודאי עוד לא התעוררו כולנו צוחקים…

לאחר מחצית השעה התחלנו את דרכינו בחזרה למטה. את מה שפספסנו בחושך אנחנו מקבלים בריבית. השמיים נפתחים, חרוט ההתפרצות של ההר הוולקני נחשף קצת מתחתינו והמראה מרגש ובראשיתי. המחשבות נודדות כרגע למקלחת חמה והעיניים קצת יותר מזרחה, אל עבר האח הגדול, אל עבר הקילימנג'ארו.

שלב 2: הר קילימנג'ארו
מחוזקים ומעודדים מהצלחתנו בהר מרו ומאוקלמים קצת יותר לגובה, אנחנו עומדים לנו בשער מצ'מה. שער הכניסה המערבי אל שמורת הקילימנג'ארו בגובה של 1,800 מטרים. חברי הקבוצה נרגשים, מותחים את גופם, משחררים קצת לחץ. אנחנו מתחילים לצעוד ביער גשם אל עבר המחנה הראשון, מחנה מצ'מה, הנמצא בגובה של 3,000 מטרים. בחרתי במסלול ללא בקתות. נישן באוהלים. קצת פחות נוח, אבל לדעתי זו הדרך היפה והמתגמלת ביותר לטפס את ההר. היו פעמים שביום הראשון טיפסתי בגשם והיו ימים שלא. אחרי הגשם של הר מרו קיווינו כולנו לקצת פחות גשם, ואכן מזג האוויר לא אכזב. את הדרך בת ה – 5 שעות עשינו במזג אוויר מושלם. עננות קלה שמגנה מהשמש ובתוך יער גשם צפוף. קופי קולובוס התבוננו בנו מצמרות העצים ומחופת היער, מלווים אותנו גם בקולותיהם. לאחר 5 שעות הליכה מסתיים לו קו יער הגשם כמעט באופן פתאומי. זהו הסימן שאוטוטו אנחנו כבר במחנה מצ'מה. הגענו למחנה. האוהלים היו כבר מוכנים לקראתנו, עבודה טובה של הסבלים. אחרי ארוחת הערב ביקשתי מחברי הקבוצה לצאת החוצה מהאוהלים. מגובה של 3,000 מטרים ועם התפזרות העננים בערב, פסגתו של ההר נמצאת במרחק נגיעה. המחזה מרהיב. הלב מתרחב.

את בוקרו של היום השני התחלנו במרץ. חברי הקבוצה התעוררו מוקדם, כנראה שעדיין לא כולם התרגלו לשינה בגובה של 3,000 מטרים בתוך אוהלים. פנינו מועדות הבוקר אל מחנה שירה, 800 מטרים אנכית מעלינו. קצב ההליכה סביר, אנחנו כבר מאוקלמים מהטיפוס על הר מרו. מתחתינו סביב ניתן להבחין בבירור ביער הגשם בו עברנו רק אתמול. עמודי עשן נישאים להם באופק. בני שבט הצ'גה שורפים את אשפתם. ככה זה באפריקה. עדיין מדינת עולם שלישי. אנחנו עוברים דרך נוף פתוח ואדמות בור. זרזיף קל של מים והופ כולנו בתרגולת המוכרת מוציאים את מעילי הגשם. ממערב מתפרש לו מישור שירה. שם מסתתר לו מוקד התפרצות געשי נוסף של ההר. אחרי 4 שעות הליכה אנחנו מגיעים למחנה. גם אחרי ההתאקלמות בהר מרו ניתן עדיין להרגיש בהשפעות הגובה. עייפות קלה, קצת פחות תיאבון, אבל מאושרים על הזכות שניתנה לנו להגיע לכאן. כולנו יודעים שמחר מצפה לנו יום מנוחה.

למחרת בבוקר קמנו מאוחר מהרגיל. אין צורך לקפל מחנה ולנוע הלאה. אחרי התארגנות איטית, אנחנו יוצאים למסלול מעגלי שבסופו אנחנו חוזרים שוב פעם למחנה שירה. חלק מתהליך ההתאקלמות: מטפסים גבוה, חוזרים ללון נמוך. אנחנו מעפילים למחנה מוייר הנמצא לו בגובה של 4,200 מטרים. זוהי נקודת תצפית וטיול מהנה ביותר. בסך הכול 400 מטרים מעלינו, סיבוב קצר של 4 שעות. הבהרתי לחברי הקבוצה שמי שרוצה יכול גם להישאר ולנוח במחנה. חששותיי שחלק מחברי הקבוצה אכן "ינצלו" את יום המנוחה ויישארו במחנה התבדו מהר מאוד. כולנו כאחד יצאנו לטיול. אחרי הצהריים חזרנו למחנה להמשך המנוחה, אל ספר הקריאה ולתה החם.

בבוקר הרביעי מרגישים חברי הקבוצה כי ההצגה "עומדת להתחיל". הליכה איטית ומבוקרת בדרכינו אל מחנה "מגדל הלבה". המחנה נמצא כבר בחגורת המדבר בגובה של 4,600 מטרים. המחנה קיבל את שמו כיוון שהוא ממוקם למרגלותיו של גוש לבה אדיר ממדים. האווירה בגובה במחנה ובגובה זה קצת שונים ממה שהתרגלנו אליו עד עכשיו. מסביב אין כבר ירוק. רק סלעים חשופים ואדירים וקרחונים בוהקים מעלינו. אנחנו כבר מאוד קרובים. לאחר מנוחה קצרה לקחתי את חברי הקבוצה לראשו של מגדל הלבה. מצד אחד אנשים מתפעלים מהנוף, מצד שני אני רואה את התהליך בו כל אחד מהמטפסים מתחיל להתכנס בעצמו ולהרהר…. אין לי מושג על מה אבל לא קשה להעריך…

בבוקרו של היום החמישי אני מזכיר לכולם שעוד 24 שעות אנחנו אמורים להיות כבר על הפסגה. יום קצר היום. אנחנו בדרכינו אל מחנה "קרחון החץ" הממוקם רק 200 מטרים מעלינו. הליכה של לא יותר משלוש שעות דרך נוף מדברי קשה ומנוכר. כמה יפה כאן אני חושב. המחנה נמצא מתחת לקיר תלול ואדיר ממדים שנקרא "הקיר" או "המחסום" המערבי. בעוד כמה שעות נטפס אותו בדרכינו לפסגה. בינתיים אני מזכיר לחברי המשלחת לנוח ושוב פעם לנוח, לאכול ולשתות הרבה. המתח ניכר היטב בפניהם. שנת לילה קצרה מאוד לפנינו. בשעה 23:30 אנחנו כבר מתארגנים. קר בחוץ. אפילו קר מאוד. אני בודק לכולם את הציוד, עוזר למי שצריך וממשיך ומעודד. לגימות אחרונות מתה חם וקצת עוגיות מתוקות וזהו… קדימה צעד… לילה ארוך לפנינו… אנחנו בדרכינו אל הפסגה הגבוהה באפריקה.

מחנה קרחון החץ הוא מחנה שאליו לא מגיעים מטפסים רבים. רוב המטפסים עושים את המסלול אל פסגת ההר דרך המסלול המזרחי המכונה בפי המקומיים "מסלול הקוקה קולה", רמז לקלות היחסית של מסלול זה. לא אנחנו. אנחנו באנו להתחבר לטבע ואל ההר בכל עוצמתו. ואנחנו מוצאים עצמנו מטפסים את הקיר המערבי לבד. אין עוד קבוצות איתנו. אני מוביל את הקבוצה ויחד איתי ארנולד המדריך המקומי. במאסף מדריך נוסף. כולנו מנוסים וכולנו מכירים את הדרך. חלק מהמטפסים מבקשים להאט את הקצב. מבחור צעיר אני שומע כי זה היום הקשה ביותר בחייו. אני מחייך ומעודד. הכול זמני. למעלה תתוגמל כמו שצריך. העלייה תלולה ומפרכת. הקור לא מאפשר מנוחה ארוכה. אני קוצב מנוחות קצרות להסדיר את הנשימה וללגום מעט תה חם מהתרמוסים. לאחר מספר שעות אנחנו מגיעים את החלק השטוח של ההר. אנחנו כמעט בפסגה. עדיין חשוך בחוץ, אבל אנחנו כבר מצטלמים במקביל ללובנם המבהיק של הקרחונים, ממש נוגעים ונשענים עליהם. עוד 200 מטרים אנכיים, הרבה יותר מתונים. השמש פוצעת במזרח. אנחנו צועדים לעבר הפסגה לכיוון מזרח. מתחתינו שמיכה עבה של עננים. השמיים נצבעים בצהוב, כתום, כחול, ורוד וסגול. הרמוניה של צבעים. מאמץ אחרון ואנחנו הקבוצה הראשונה שמגיעה ביום זה אל הפסגה. אני רואה את ההתרגשות אצל האנשים. חלקם לא מתביישים ואפילו בוכים. יותר גברים מנשים. האם הרגעים המתוקים האלו מזכירים לנו הגברים משהו מימים עברו? אני לא שואל. נותן להם להתחבר, נותן להם גם להתפרק. שהינו על הפסגה כמעט שעה. פתאום כבר לא כל כך קר. מצטלמים ושוב פעם מצטלמים. זרם של מטפסים מגיע מכיוון מזרח. המקום הפך פתאום לסואן. טוב שהתמזל מזלנו והגענו ראשונים, אל אותם רגעי שקט ושלווה ראשוניים של בוקר על ההר. טוב שהיינו הראשונים בבוקרו של יום זה שזוכים לראות את אפריקה מתעוררת.


כתב ד"ר חזי שקד – מנהל מחלקת טיולי אתגר והרפתקאות, "עולם אחר"

נושאים שמוזכרים בידיעה