כל מה שקורה בתיירות ובתעופה

"הנופים שם לא דומים לשום דבר שראיתם"

רגע לפני שהיא יוצאת עם ליין של טיולים נשיים לפיליפינים, השורדת מעיין אדם מספקת 5 סיבות לחזור לאי פלאוון. מלון מפנק, מועדון לילה סוער, ים פלטה, מקומיים אדיבים ומעדן אחד שהיה שווה ימים של רעב 

פלוואן, פיליפינים. צילום: 123rf

באופן טבעי, השהייה שלי באי פלאוון שבפיליפינים הייתה הכל חוץ ממסע תענוגות. ובכל זאת, אני סבורה שמדובר בגן עדן עלי אדמות. קשה להסביר במילים את מחול החושים שמתעורר שם, אבל אנסה. ריכזתי עבורכם את חמשת הדברים שהכי מאפיינים בעיניי את המקום בו שהיתי כשורדת, ואני רק מתארת לעצמי כמה קסום זה יכול להיות כשאגיע לשם חופשיה, בתור תיירת.

העיניים יוצאות מהחורים

הנופים בפאלוון לא דומים לשום דבר שראיתם. האיים האלה זכו שנה שלישית ברציפות בתואר "המקום היפה בעולם" ואין ראויים מהם לטייטל הזה. סלעי הבזלת האימתניים שפורצים מתוך ים בצבעי טורקיז מתחלפים, הם יצירת אומנות ששווה להרחיק בשבילה עד סוף העולם. תחתם חופים חפים מציוויליזציה, מקושטים בחול לבן וצמחיה טרופית שעושה חשק לעזוב את החיים כפי שהכרנו אותם ולחזור לתקופת אדם וחווה. אל השקט והפשטות באיים מצטרפים בעלי החיים של המקומיים: קופי מחמד סקרנים, חזירים שמנמנים ותוכים צבעוניים. למרגלות כל עץ מונחת ערמה של קוקוסים בשלים, כמו בציורים, רק לבוא ולקחת. הרגשתי לפעמים שהעיניים יוצאות לי מהחורים מרוב יופי. התאמצתי בכל כוחי לזכור כל פרט משום שמצלמה לא הייתה לי. האמת היא, שזה כל כך מיוחד, שפשוט אי אפשר לשכוח.

הדרך הכי טובה להתרשם מהנופים היא בזמן ההפלגה בסירות באנקה קטנות בין האיים. זו באמת חוויה אדירה. יצא לי מידי פעם לראות תיירים קופצים מאי לאי, עוצרים לשנורקלינג וממשיכים. חשבתי לעצמי שזו ההגדרה הכי מוחשית לחופש. ראיתי אותם בזמן שאנחנו הפלגנו בסירות מרוץ בין האי שלנו לאיים בהן התקיימו המשימות וההפלגה הזו הייתה הרגע הכי נפלא ביום, בכל יום. הים שם ישר כמו פלטה, המים צלולים כמו האוויר והכל נראה למרחקים. הרגעים האלו מילאו אותי באנרגיות ובאופטימיות אין קץ, הם ימלאו גם אתכם.

המלון הכי שווה באזור

באחת ממשימות הפרס, זכיתי בלילה במלון "מאנטי לוק". התברר לי שלא רחוק מהמקום בו ישנו על אדמה קשה בגשם שוטף נמצא המלון הכי יוקרתי ומפנק באזור. לקחתי איתי את ענבר, שבילתה שם את ירח הדבש שלה שנה לפני כן והבחורה לא הפסיקה לצרוח מרוב התרגשות. כל התיאורים המחמיאים שהיא נתנה למקום בטרם הגענו, החווירו עם הגעתנו. לא הייתי ואולי גם לא אהיה שוב במלון כזה. מדובר במעין בקתות ענקיות ואינטימיות עם ניחוח כפרי ועיצוב מודרני, שנחות להן על צלע הר ומשקיפות על הנוף המדהים שכבר תיארתי. הן מאובזרות בכל הפסיליטיז הכי יוקרתיים וחדשניים שיש, והמיטה, הו המיטה, מה לא אתן בעבור עוד לילה שם. קיבלו את פנינו בחום, עם שרשרת בעיצוב מקומי ותה קר מרענן. אחרי שירות מניקור אישי עד החדר וטבילה ארוכה בג'קוזי, ירדנו לארוחת ערב וטרפנו בשרים כאילו אין מחר. השירות היה אדיב, האוכל משובח והמקום נקי מאוד ומטופח. בבוקר לא ויתרנו על הבופה העשיר במיני מאפים, גבינות, נקניקים, ירקות ושייקים מפירות טרופיים. בקיצור, תסגרו לכם שם לילה ותודו לי אח"כ.

מעדן מקומי

טוב, איך לומר, לא זכיתי בטיול קולינרי במיוחד, אבל יש טעם אחד שהיה שווה ימים של רעב. במשימת "המכירה הפומבית" שמתי את מיטב כספי על מה שגיא הבטיח (וקיים) כמעדן מקומי שהוא אוהב במיוחד. מתחת לקלוש חיכה לי אורז עגול ודביק שבושל בחלב קוקוס מתקתק ומעליו פרסות דקות של מנגו עסיסי ובשל. כיוון שגיא הוליך אותנו שולל לא פעם ניגשתי אליה בחשש וספקנות אבל היא הייתה כל מה שהבטיח ויותר, מרקם מושלם וטעם אלוהי, כמה פשוט ככה טעים. עם חזרתי לארץ מצאתי את המנה הזו בכמה מסעדות אסייתיות אבל היא לא התקרבה אפילו למקור. יש לי הרבה סיבות לחזור לפלאוון, אבל אני לא מתביישת להודות, שזו מהחשובות שבהן.

חיי הלילה – בזמן שישנו

בהישרדות זכיתי להפעיל שעון ביולוגי לראשונה בחיי. בהעדר שעון מעורר, תאורה או כל זכר לטכנולוגיה נרדמנו עם שקיעה והקצנו בזריחה, ממש הפכנו לחלק מהטבע. רק בדיעבד הבנתי שבשש – שבע בערב כבר היינו "במיטה". אחרי שהשכיבו אותנו לישון יכלו אנשי ההפקה לצאת לבלות באל נידו, עיר קטנה אך שוקקת חיים. על חופה של אל נידו תוכלו למצוא ברים קטנים ותוססים ומועדון לילה סוער בשם "פוקה בר". המסיבה בפוקה בר מתחילה מאוחר ונוהרים אליה תיירים מכל עבר. לא אסגיר את מקורותיי, אך נמסר לי שהאווירה שם משוחררת רסן. כמי ששואפת להיות עיתונאית מקצועית ויסודית בכוונתי לבחון זאת באופן אישי כבר בטיול הקרוב.

אדיבים ולא ממוסחרים

התושבים המקומיים הם חלק בלתי נפרד מפאלוואן. הם מדריכי דרך אדיבים מנומסים ומקצועיים. פגשתי אותם באיים השונים, בסירות בהן שטנו, בריזורט שבו התקיים האיחוד ובמלון הפרס. בדומה למקומות נוספים במזרח הם רואים חשיבות גבוהה בהכנסה מתיירות ומשקיעים בה, אך בניגוד למקומות מתויירים מידי אין אווירה של "מסחרה" שיוצרת אי נוחות. הם משרים שלווה, מלאי חוש הומור וחדים כתער בכל הנוגע לסכנות בסביבה.

 

לסיכום החוויה, זה היה מסע יוצא דופן והשתוקקתי לחזור לשם שוב. עכשיו זה קרוב מתמיד. מזמינה אתכן להצטרף אלי ולחברת כרמל תיירות. אני כבר לא יכולה לחכות.

מעיין אדם. צילום: מיכה לובטון