NY
LONDON
BEIJING

אוגנדה: חיות. אדם. נופים

יערות גשם, אגמי לוע, מטעי תה, סוואנות, שמורות ובעלי חיים. אוגנדה, זו שהרצל רצה להקים בה את מדינת היהודים, היא לוקיישן בתולי שהמערב עדיין לא רמס. טיול בה אומנם כרוך בנסיעות ארוכות ובקולינריה לקשוחים, אך אם תרצו אין זו אגדה. צפו בסרט

אגם לוע כבוי, אוגנדה. צילום: ספיר פרץ זילברמן

טיול באוגנדה – זו שהרצל רצה להקים בה את מדינת היהודים וזו שחקוקה לנו בדיסק מ"מבצע אנטבה" וגם קצת מהשיר "מספרים בכל אוגנדה" של יעלי בסרט הפולחן "גבעת חלפון אינה עונה" – מרגיש כמו מסע שורשים אל ימי בראשית. אל הימים בהם הגיחו הומוספיאנסים. אבל לא נתמקד באלה או ברודנים צוררים דוגמת אידי אמין שטבח 300 אלף מבני עמו, אלא באוגנדים של 2017 ובתבנית נוף מולדתם הירוקה, המאובקת, הממגנטת והבתולית.

אוגנדה – החולקת גבול משותף עם דרום סודאן, קניה, טנזניה, רואנדה וקונגו – בורכה כמעט בכל טופוגרפיה אפשרית: למעט יציאה לים, יש לה: יערות גשם, סוואנות, ימה (ויקטוריה), נהר אימתני (נילוס) ו-300 הרי געש כבויים שהפכו ל"אגמי לוע" מרהיבים. את רכסיה/מדרונותיה מנקדים גם אין ספור מטעי תה, בננות, קפה, אננסים, וניל, קנה סוכר ואפילו, דונמים על דונמים של עצי אורן שעשו רילוקיישן מאירופה כדי לשמש עצי הסקה חליפיים לאלה ביערות הגשם הנמחקים מהפלנטה בקצב מפחיד. ועדיין זו ארץ טרופית יפה, שלרגע נחמץ הלב למה לא הסתייע להרצל. אפילו שהחלק שהוקצה לנו באוגנדה – – הוא היותר יבשושי. בערך כמו הנגב.

בעין מערבית, גם האוגנדים עצמם נראים כמו אלה שהילכו כאן בזמן שלפני כל הזמנים: ילדים יחפים (הס מלהזכיר צעצועים), בתי בוץ ודלות זועקת. ואם תרצו לפגוש זקן אוגנדי ברחוב, תגלו שזה קשה כמעט כמו לפגוש נמר בטבע. ככה זה, כשלמעלה מ-95% מהאוכלוסייה הם בגילאי 0-54 ו-7% נשאי איידס. אין רעב באוגנדה אבל כן יש חוסר איזון תזונתי והזנחה רפואית. ואולי, זה מה שמסביר, בין היתר, את תוחלת החיים הקצרה. באוגנדה חיים 38 מיליון בני אדם. מרביתם נוצרים. כרבע מוסלמים. צ'רלס, הנהג שלנו, אומר שאין מה לרחם על המקומיים. לטענתו, "הם יותר מאושרים מהעשירים".

אגם לוע כבוי באוגנדה. צילום: ספיר פרץ זילברמן

"אוגנדה היא אגדה"

"הפנינה של אפריקה", כך כינה וינסטון צ'רצ'יל את אוגנדה בספרו "המסע שלי לאפריקה". עוד כתב: "אוגנדה היא אגדה. הנוף שונה, האקלים שונה ויותר מכל האנשים שונים מכל מקום אחר ברחבי אפריקה. המסר שאני מביא איתי הוא התרכזו באוגנדה". סלב אחר מהמאה הקודמת שעשה יח"צ לאוגנדה הוא הסופר ארנסט המינגווי, שיצא למסע ספארי חוצה מדינה וכמעט מת שם בשתי תאונות מטוס.
אז צ'רצ'יל והמינגוויי היו ועפו, ועכשיו תורכם להפציץ עם תמונות הורסות באינסטוש. מה צפוי לכם שם? יצאנו למסע קשוח וחזרנו בחיים עם רפרנס:

כוכב הקופים: שימפנזים ביער קיבלה

לטיול באוגנדה יש לא מעט שיאים. בתחום החי-בר, הם ללא ספק הגורילות והשימפנזים בשמורות. אנחנו ביקרנו ביער קיבלה, הבית של השימפנזים (kibale national park). ההליכה ביער סבוך והציפייה לפגוש את מי שאולי היו אבות אבותינו, לא משתוות לשום דבר אחר. בטח לא לאומללים הכלואים בספארי ברמת גן. אומנם ביער הזה מסתובבים בין 1,400-1,500 שימפנזים, אך הסיכוי לפגוש קמצוץ מהם – תנודתי לכאן ולכאן. חדורי מוטיבציה פילסנו את דרכנו ביער אחרי הריינג'ר החמוש שלנו. הלחות עושה את שלה וגם אי הוודאות. ורגע לפני שבירה, זה קורה. שימפנזה מתגלה בגובה כמה עשרות מטרים על העץ. המצלמות נשלפות והזום מנסה להתפקס על משהו שנראה במצלמת חובבים כמו נקודה שחורה. עוד תמונה ועוד תמונה. הצוואר מתחיל לכאוב וגם רף התסכול עולה. ושוב, רגע לפני שבירה – זה קורה. שימפנזה, זכר אלפא, מופיע במלוא הדרו: יורד מהעץ, מתיישב, מביט בנו ותוהה מי הקופים הלבנים האלה. אסור להאכיל, בטח שלא ללטף או לרכון על הברכיים לסלפי בגובה העיניים. ואחרי שהדרווין מיצה אותנו, הוא נתן את השואו האמיתי: זינק ממקומו ותוך כדי ווקאליות מרשימה רץ בין העצים ומאגרף בעוצמה על גזעם של עצי ה- figהאדירים (סוג של תאנה) כדי להראות לכולם מי הגבר של הג'ונגל. מחזה מפחיד-מרטיט המעורר אינסטינקט של לנוס על נפשנו. אבל זה בדיוק מה שאסור לעשות. כמו עם כלבים: "stand still Don’t move" , הורה לנו הריינג'ר. קפאנו. נפעמנו. התרגשנו.

מחיר: 150 דולר לאדם לשעה עם שימפנזים. שעה אחת בלבד כדי לא להטריד את מנוחתם. נראה שהחוקים לשמירה על חיי שימפנזים וגורילות, קפדניים יותר באוגנדה מחיי אדם. בטח יותר מחייהם של הומואים הנמקים שם בכלא או של לבקנים שנרצחים בגלל אמונות תפלות חשוכות.

שימפנזים ביער קיבלה, אוגנדה. צילום: ספיר פרץ זילברמן

כמו משה בתיבה: שייט בנילוס

אז נכון שמפלי מורצ'יסון נראים כמו שלולית ליד מפלי ויקטוריה האדירים בשטחן של זמביה וזימבבואה, אך עדיין מדובר בפיסת טבע אלוהית. לעניות דעתי, ההגעה אל המפלים מעניינת ומרגשת אף יותר מהמפלים עצמם. וכוונתי היא לשייט של כשעתיים בנהר הנילוס הלבן (לבן בגלל האשדים) במעלה הזרם עד לתחתית המפלים. הריגוש מתחיל, לפחות אצלי, כבר בטייטל "נילוס". נו, אתם יודעים? משה בתיבה. וזה הולך ומתעצם בכניסה אל ממלכת החיות בנהר ועל שתי גדותיו: תנינים, היפופוטמים, פילים, מיני ציפורים, אנטילופות, קופים ומהלא בתחנת הריענון הגדולה של הטבע. ואם אתם מיטבי לכת, ישנה אפשרות לרדת מהסירה בנקודה מסוימת וממנה להעפיל רגלית אל ראש המפלים. מדובר בעלייה תלולה של כשעה וחצי הליכה. מאתגר וקצת מלחיץ נוכח שריפות קוצים בהיקפים של סופר-טאנקר. אך הנוףהפנורמי הנשקף מלמעלה, מפצה על הכל. גם הידיעה שהאזור הזה – שהיה עד לא מזמן בלתי נגיש בשל סכנת המורדים (עד 2010 הייתה אזהרת מסע לאזור) – מעלה את האדרנלין.

מחיר: 30 דולר לאדם לשייט (כולל מים מינרלים) ו-15 דולר לאדם לכניסה רגלית לתצפית על מפלי מורצי'סון

פיל בנילוס, אוגנדה. צילום: ספיר פרץ זילברמן

חמשת הגדולים: ספארי בשמורת מורצ'יסון

לספארי רכוב בשמורת מורצ'יסון, יצאנו בשעת בוקר מוקדמת. צינת השחר המעקצצת (בצהריים הטמפרטורה מזנקת ל-30 מעלות) והנסיעה הקופצנית והמאובקת בדרכי עפר, נמחקים מהקופסה כשלפריים נכנסת החיה הראשונה בשמורה. במורצ'יסון יש 76 מיני יונקים ו-450ציפורים, מתוכם סימנו וי על לא מעט. בין היתר: ג'ירפות מלחכות עשב; נשרים עטים על נבלת תומסון; ציפור עגור הכתר, סמלה הלאומי של אוגנדה המופיעה גם על דגלה, משתזפת על גדת הנילוס; חזירי בר מנשנשים נמלים; אמא קופה מניקה על תל טרמיטים; והשיא לביאהבפוזה של רגע לפני ציד אנטילופה. החופש והמרחבים שם, ממש עושים חשק לשחרר את החברים היבשתיים של ווילי. גם את אלה בתנ"כי. בוויקיפדיה כתוב שכל חמשת הגדולים של אפריקה: נמר, קרנף, תאו, אריה ופיל – חיים באוגנדה. תאו ופיל ראינו. נמר ממש לא. גםאריה לא. לביאה כן. וקרנף, אותו ראינו רק בשבי. בשמורת ZIWA הפועלת להשבתם אל הטבע של הקרנפים הנכחדים. ואין יותר כיף מלסיים את הספארי המאובק בשעת צהריים יוקדת, עם מקלחת וארוחת צהריים ב-paraa safari lodge שעל גדת הנילוס. בלודג' הזה (שם גנרי למלונות באפריקה) ישנו שני לילות. אומנם קצת מפחיד ללכת בלילה במסדרון החיצוני המקשר בין חדרי האירוח לאזורים הציבוריים של המלון בגלל עטלפים שטסים ונוגחים בך ללא רחם, אבל האוכל המפתיע לטובה,החדרים המרווחים והנקיים, חנות המזכרות החביבה (אך מעט יקרה) והלוקיישן – עולים על כל ציפייה.

מחיר: 40 דולר לאדם ל-24 שעות בשמורה; 240 דולר לילה לזוג בלודג' על בסיס ארוחת בוקר ו-264 דולר על בסיס פנסיון מלא

לא רק בגרון: אגמי לוע

במערב אוגנדה (באזור העיר פורט פורטל) יש 300 הרי געש כבויים שהפכו ל"אגמי לוע" מרהיבים טובלים בירוק. לכל אחד מהם יש שם, ואפשר לראות אותם מימין ומשמאל, מלפנים ומאחור. כל כך מימי שם, שהכנרת מתייבשת מקנאה. אחד היפים בהם ביקרנו הוא אגם הלוע Nyinabulitwa Crater . על אחת גדותיו גם ישנו שני לילות ב-ater Safari Lodge. הלודג' מורכב מ-9בקתות ("בנדה", בעגה מקומית), ואל תתנו למילה בקתה להטעות אתכם. המים אומנם זורמים בברזים במשורה ואין חשמל למעט תאורה סולארית עמומה, אך עדיין מדובר בבקתות מרווחות על שפת הלוע/אגם עם מיטה נוחה, כילה, פינת ישיבה ומקלחת מרווחת. פסיליטיס שהמקומיים רק יכולים לחלום עליהם. והשוס: מרפסת פרטית המשקיפה אל הלוע המרהיב. את הניידים והמצלמות מטעינים רק בלובי של הלודג' (מעין בקתה גדולה), שם גם מוגשות הארוחות. בוקר: ביצים, לחם, בייקון ושעועית. צהריים וערב (מוקטנות): אורז (לא אכיל במיוחד), עוף או בשר וירקות. סלט טרי מוגש – רק אם מבקשים מבעוד מועד. וכל הלוקסוס הזה תמורת 250 דולר ללילה לזוג על בסיס פנסיון מלא. אגב, את הכביסה יכבסו לכם תמורת טיפ על בסיס וולונטרי.

אגם לוע יפיפה אחר, לא הרחק, הוא nkuruba. ירידה תלולה מובילה אל "חוף" קטן ומבודד באגם. אל תמהרו לרחוץ במי האגם הצלולים. בחלק מאגמי הלוע חיה לה גברת בילהרציה: תולעת המשגשגת במים מתוקים וגורמת למחלה טפילית הנפוצה כיום באפריקה. בישראל של שנות ה-50, אגב, הגברת התגוררה בירקון. ואם אתם תרמילאים קשוחים, סמוך לאגם יש מתחם של בקתות קטנות ובסיסיות במחיר מצחיק של 30 שקל ללילה. יש שם גם חנות מזכרות קטנה שנראית בדיוק כמו שאר חנויות התיירים באזור: קטנות, אפלוליות ועם סחורה דומה פחות או יותר. קניתי פיל יפיפה מבד ב-20 שקל. האוגנדים, אגב, לא להוטים למכור, כך שאין בכלל טעם להתמקח איתם על המחיר.

עוד אגם לוע ממגנט הוא nyinambuga. האגם יחד עם עץ אימתני על אחת גדותיו מככבים בשטר 20 אלף שילינג אוגנדי. ובדומה לאגמי לוע אחרים, גם כאן יש לודג' ndali, שריד לאחוזת תה שהקימו שני בריטים אחרי מלחמת העולם הראשונה. ללגום קפה במרפסת המרכזית של הלודג' הזה, מקפיץ את הדופק, ולא בגלל הקפאין. הנוף, כמאמר הקלישאה – גלויה. 7 שקל לכוס קפה, צלחת עוגיות ומשו שמרגיש בפה כמו תפוצ'יפס. כסף קטן לעומת לילה בבקתות של הלודג': 600 דולר לזוג. אפריקה, בניגוד למה שכולם חושבים, לא זולה כלל וכלל ללינת תיירים.

מחיר: הכניסה למרבית אגמי הלוע חופשית. כניסה לאגמים דרך מקומות פרטיים כרוכה בדמי כניסה של 5 שקל

רולקס: טעים יותר מהשעון

סצנת אוכל הרחוב באוגנדה כוללת בין היתר: חגבים מטוגנים (מחיר לפי משקל); שיפודי כבד כבש (שקל לשיפוד); בננות גמדיות ירוקות צלויות המכונות "מתוקה" (3 שקל לבננה צלויה); ומנת הדגל: "רולקס" (שקל אחד). לא מדובר בשעון היוקרה, אלא בעיוות השם roll eggs שהחל כ"מזון מהיר" סטודנטיאלי והתפשט כאש בשדה קוצים ברחבי אוגנדה. וכשמו כן הוא: בצק מטוגן (צ'אפטי) עם הרבה שמן וביצה מגולגלים עם תוספות לבחירה: בצל קצוץ, אבוקדו, עגבניות ועם או בלי בשר. ארוחה דשנה וטעימה עם פוטנציאל לצרבת שהולכת טוב עם בירה מקומית nile (5 שקל לבקבוק). ולקינוח, אננס לא מתוק מדי ומעיף במחיר מצחיק של 2 שקל לאחד ענקי. אופן הכנת אוכל הרחוב וגם זה המוגש במסעדות באוגנדה, רחוק מלהיות אסטניסטי. אבל בדיוק מסיבה זו לא נוסעים לאוגנדה לפני שמתחסנים כחודש לפני הנסיעה בטיפוס הבטן, כמו גם בטטנוס, קדחת צהובה, קרום המוח, פוליו וכדורים נגד מלריה (הרשימה משתנה מרופא מטיילים אחד למשנהו).

רולקס, מעדן מקומי פופולרי באוגנדה. צילום: ספיר פרץ זילברמן

שיק ושוק: הגרסה האוגנדית

טיול באוגנדה לא שווה בלי גיחה לשווקים מקומיים, ויש כאלה ניידים ונייחים כמעט בכל כפר. צבעים, ריחות, קולות והמולה רבתי. בעיקר נשית. הגברים האוגנדים, מעדיפים לשרוף את הזמן ברכיבת שופוני על אופנועים המכונים "בודה בודה" (ויש המונים כאלה באוגנדה. נשים לא רוכבות) או סתם לשבת ולרכל עם חברים ב"פרלמנט" מקומי, מאשר לקחת חלק במטלות היום-יום כמו נשיאת ג'ריקנים צהובים של מים על הראש, קטיף בשדה כותנה עם תינוק על הגב וכיו"ב. מה בשווקים? הרבה פירות וירקות; בגדים יד שנייה, תרומת ארגוני צדקה; בדים אפריקאים ססגוניים מרהיבים (כ-15 שקל ל-2 מטר) ואפילו מניקור-פדיקור מאולתר.

שוק אופייני באוגנדה. צילום: ספיר פרץ זילברמן

קמפרי בקמפלה: חיי לילה בעיר בירה

העיר אנטבה – בה נמצא שדה התעופה הבינלאומי של אוגנדה (אין כניסה לטרמינל ההיסטורי מ"מבצע אנטבה") מוכרת לנו יותר מהמאורעות ההיסטוריים. אך קמפלה, בירת אוגנדה, היא הלב הפועם. מה זה פועם? תשכחו מסטנדרט מערבי. קמפלה, שניזוקה קשה במלחמת האזרחים הארוכה שפקדה את המדינה, עמוסה פחונים מטים ליפול, מועדוני לילה אפלוליים, אוכל רחוב, בתי קזינו ולמרבה הצער גם תעשיית זנות משגשגת. שיטוט ברחובות העיר הוביל אותנו למועדון קונגולזי la reference. באוגנדה יש קהילה של למעלה מ-224 אלף פליטים מקונגו. להקה קונגולזית שהופיעה באותו ערב שילבה קטעי ריקוד פונוגרפים משהו. גם הילד (בן 6 או 7) חבר בלהקה, הפגין בגרות מינית מעוררת חמלה. מקומיים טוענים שלא זו האווירה בפאבים ובמועדונים של האוגדנים האותנטיים. ואם אתם מחליטים ללון בעיר, יש לודג'ים עם נוף לאגם ויקטוריה. אחד החביבים הוא cassia lodge.

מחיר: הכניסה למועדון חופשית. 5 שקל בקבוק בירה

חיי לילה בקמפלה, בירת אוגנדה. צילום: ספיר פרץ זילברמן

מה עוד כדאי לדעת? 5 אנקדוטות

1. הנהיגה באוגנדה היא בצד שמאל. ירושה של האימפריה הבריטית. אבל זו הבעיה היותר קטנה. חוקי התנועה באוגנדה הם בגדר המלצה בלבד. הנהגים שם לא שמעו על להוריד רגל מהגז, ובטח שלא לתת זכות קדימה, מה שמסביר את שיעור תאונות הדרכים והדריסות הגבוה במדינה. ואם מוסיפים לזה את הדרכים המשובשות והחשוכות ואפס רמזורים, מגיעים למסקנה מצילת חיים: לשכור רכב אך ורק עם נהג, במידה ואתם מטיילים עצמאיים.

2. בניגוד למערב, תעלות הניקוז באוגנדה גלויות מעל פני השטח. בלילה התעלות הללו, המנקזות גשמים ומי שפכים, הן סכנה ממשית. הן לא מוארות ובשנייה של חוסר שימת לב אפשר לעוף לתוכן ולהיפצע כפי שקרה לכותבת שורות אלה.

3. בארץ הקודש, סלפי עם חיילי צה"ל נחשב ללהיט בקרב תיירים מחו"ל. לא כך באוגנדה. שוטרים וחיילים אוגנדים לא ממש אוהבים שמתעדים אותם, למשל, מעמיסים נשים אומללות על משאית. בעודי מצלמת את המחזה המבהיל הזה, זינקו לעברי שוטר ושוטרת צבאיים ובאיומים דרשו ממני למחוק את התמונות. בקיצור, אל תצלמו. ולגבי האזרחים, פשוט תבקשו מהם רשות. רובם ישמחו לתמונה.

4. לא רק אצלנו יש מעטפות כסף. גם באוגנדה, כסף פותר הכל. תמורת כמה עשרות שקלים אפשר אפילו לשנות את הלו"ז של מעבורת ציבורית על הנילוס במידה ואתם ממש חייבים לחצות את הנהר כאן ועכשיו.

5. לא כל חברות התקשורת מציעות חבילת גלישה לאוגנדה. לסלקום, למשל, אין. וגם אם יש, מיותר לרכוש כי זה לא תמיד עובד. מומלץ לרכוש sim מקומי תמורת כ-10 דולר, המאפשר גלישה בחלקים נרחבים של המדינה למעט בשמורות. בחלק מהמלונות יש wifi חינם.

כסף אוגנדי. העץ שבשטר ובמציאות. צילום: ספיר פרץ זילברמן

3,000 דולר ואתם שם

לא הרבה תיירים פוקדים את אוגנדה (וטוב שכך), ועוד הרבה פחות תיירים מישראל. התשתיות התיירותיות והתחבורתיות שלה בתוליות, אם כי הסינים ו"סולל בונה" שלנו מתחילים לשפר שם את המצב. בני ישראל מתמקדים לפי שעה בשני יעדים אחרים ביבשת השחורה, שכבר הפכו למיינסטרים ישראלי: טנזניה וזנזיבר. אחת הסיבות ל"אנונימיות" של אוגנדה היא העדר טיסות ישירות למדינה. ההגעה אליה כרוכה כיום בטיסת המשך מייגעת (לרוב דרך אדיס אבבה, בירת אתיופיה). אומנם לא צפויות באופק טיסות ישירות אל היעד, אך זה נעשה נגיש קצת יותר, בין היתר, בזכות חברת "כרמל תיירות", שהחלה להציע טיולים לאוגנדה בתפירה אישית לנוסע העצמאי כולל: טיסות הלוך ושוב, העברות, בתי מלון, מסלולי טיול, כניסה לאתרים ושידוך עם מדריכים מקומיים במחיר של החל מ-2,995 דולר לאדם.

הכתבת הייתה אורחת כרמל תיירות באוגנדה