שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
קטעים מהספר "בוקר ראשון באירופה". רשמי מסע בפרוזה ובתמונות מאתרים שמחוץ למפת התיירות. הסופרת תלמה אדמון ביקרה בעשר ארצות ובכולן הגיעה אל מקומות שבהם מיטיבים לשמוע את הטבע, את האדם היחיד, את לחישות העבר
אצל ג'ינט. צילום: תלמה אדמון
אצל ג'ינט. צילום: תלמה אדמון

אמנסה – Emancé, איל דה פראנס, צרפת.

אנחנו גרים בגן של ז’ראר רינאלדי. הוא איננו. לפני שנתיים נפטר השחקן הצרפתי, אבל ג’ינט ממשיכה לחיות לצידו. היא מדברת עליו בכל מפגש בגן, ליד שולחן האוכל, בטיול ביער, בשיטוט בעיירה עתיקה בחבל הארץ האיכרי הזה. ז’ראר ממלא את חיי הנפש של אלמנתו. בערב היא משמיעה לי תקליט שבו הוא שר שירי ילדים. קולו רגוע, ג’זיסטי, מנעים. אחר כך אני עולה במדרגות האבן כדי לישון בתוך היער. קולו של ז’ראר מלווה אותי באפלולית. אני ישנה מצוין.

בזמן הנסתר שלפני תחילת האור נשמע ציוץ חרישי. קול זעיר, מרחף כמנסה איזה צליל כמוס. ומיד אחריו עוד ציוץ אוורירי, והחשיכה שמחוץ לחלון נאבקת חלושות להישאר עוד מעט. משהו מתחיל בין הענפים הנמוגים אל אפלולית אחרונה. באיטיות שמעבר לכל מדידה, נחשפת בהירות קלה בשולי ענפים. צורות מהוססות מופיעות באשוח שלפני הדלת. השקט העמוק נפרם מעט בתנועות מזעריות. הציפורים של ג’ינט מעוררות את היער. לבסוף יורד חיוורון פלומתי על הענפים. מצע של שלכת עצי ערמון נחשף כשטיח. אני פותחת את הדלת ושואפת את כל הטריות הזאת. בוקר חורפי באירופה עשוי מניחוחות צוננים וחריפים. אני עומדת יחפה על שפת היער ומאחורי הדלת פעורה. קול קורא מתוך החדר: תסגרי את הדלת, כל הקור נכנס!

אני נכנסת והקור הדקיק נשאר על זרועותיי כצעיף שקוף. איני מרפה ממראה היער בחלון גם כשאני שותה קפה. ואז, הזכייה הזאת: סנאי שפרוותו ערמונית מטפס לפתע ועולה בגזע האשוח. הוא ממהר. מביט כה וכה בעיניים חרוזיות ונחפז אל בין הענפים העליונים. איזו תנועה יפהפייה עברה לפני, כולה בוהק פרוותי רוגש, ובסופה קצה זנב שחור, מלא הדר.

אחרי ארוחת הבוקר נאספת חבורה תוססת של ירגזים על העץ הנמוך שלפני בית החווה. “השנה יש פחות ציפורים,” אומרת ג’ינט. “אולי זה מפני שהחורף חם יחסית. אני מקווה שרובן מוצאות עכשיו מזון בטבע. אני מקווה שזה לא בגלל החורף הסוער שעבר, שוודאי הכחיד רבות מהן.”

ג’ינט קושרת לעץ העירום כדורי זרעונים מעורבים בגלוקוזה, והירגזים עטים עליהם ומנקרים בחריצות כל שעות הבוקר. כל השכנים בכפר הצרפתי מסייעים לציפורי השיר לשרוד את החורף. זאת מחויבות נעימה, מובנת מאליה. לפני שאנחנו עוזבים אני מפזרת מתחת לאשוח פירורים מן הבאגט של אתמול. בדרך לשדה התעופה אני מדמה את ציפורי השחר מגלות את הפירורים ונוחתות לנקר בהם, כאילו הן ואני נוהגות לשתף פעולה כבר מאות שנים.

הספר יצא לאור ב-‘זמורה ביתן’

שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin

השאירו תגובה לפוסט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אשר מפר את תנאי השימוש לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

רוצים לדעת כל מה שחם בעולם התיירות והתעופה?

הצטרפו לשירות הניוזלטר שלנו לקבלת עדכונים 24/7

התיירות חוזרת!

הרשמו למבזקי פספורטניוז וקבלו את העדכונים והחדשות הכי חמות של עולם התיירות והתעופה בארץ ובעולם.