הכותרת מסע קולינרי בדרום גרמניה - מסע אליו הוזמנתי על ידי לשכת התיירות של גרמניה - עוררה את סקרנותי. מה כבר הם יכולים לחדש? הרי כבר טעמנו שם את הנקניקיות, תפוחי האדמה והכרוב. אכן, בשר ותפוא"דים, הם מרכיבי יסוד במטבח של בוואריה, שווביה ואוסטריה כי זה מה שגדל שם. אבל, אירופה בימים אלה היא קהילה ללא גבולות ודי בשיטוט בין מדפי המרכולים הגרמניים כדי להבהיר שמוצרים לא חסרים להם. גם טבחים לא. שהרי כל איטלקי, צרפתי או דני החובש מצנפת לבנה, יכול לנהל מטבח של מסעדה ואף להיות בעליה בכל מקום ביבשת הישנה. לאשפי המטבח האיטלקיים והצרפתיים יש תלמידים מקומיים ובהם פגשנו. מסענו חלף בעזרת הרכבות הגרמניות (המאחרות לעיתים) ב-4 ערים – מינכן, נירנברג, שטוטגרט ופסאו. הוא החל במצוינות קולינרית והסתיים בכוסות בירה ענקיות. את תעודת ההצטיינות למשובחות ולגיוון מטבחי נעניק לפסאו, הפחות מפורסמת שבערים הללו.
פסאו
פסאו (Passau) היא עיר שלושת הנהרות, בזכות מיקומה במפגש בין הדנובה, האין (Inn) והאילְץ (Ilz), על הגבול של גרמניה ואוסטריה. פסאו היתה עיר מושבם של הנסיך-בישוף ובהיותה ממוקמת בצומת דרכים ונהרות היא היתה עיר סחר משגשגת וגם מרכז דתי חשוב באימפריה הרומית הקדושה. מסעדותיה המסורתיות, הפאבים, בתי הקפה והברים מגישים, כל אחד בדרכו, מנות המשלבות את המטבח הבווארי עם זה האוסטרי השכן.
Kleine Brotzeiten, "לחם קטן", היתה כותרתה של המנה שפתחה את ארוחותינו בגרמניה בכלל ובפסאו בפרט. פרוסות באגט ועליהן מבחר של ממרחים ונקניקים היו המתאבן שהוגש במה שהיה מבשלת הבירה הראשונה של פסאו, לגדות הדנובה, ה- .Peschl Terraceכאן גם הנפנו בברכת לחיים את כוס הבירה הראשונה במסע רווי לגימות. כיום זוהי מסעדה על הטיילת ההומה שעל גדת הדנובה בזכות משתתפי הפלגות-הקרוז, העולים ויורדים מן הספינות העוגנות בעיר במהלך מסען לאורכו של הנהר. על הקיר החיצוני של המסעדה נקבעו סימנים המלמדים את שיאי המים, כאשר הנהר עלה על גדותיו והציף את רחובות העיר העתיקה.
כדי לאכול את המנה העיקרית חלפנו בסימטאות הציוריות של העיר העתיקה, הבנויה על חצי אי שבקצהו מתקיים מפגש הנהרות. תוך כדי השיטוט נחשפנו לכנסיות אחדות בהיות פסאו בעברה העיר-מדינה הקתולית הגדולה ברחבי גרמניה ואוסטריה. המנה העיקרית הוגשה במסעדה הנטועה על גדות נהר האין. מנת קרפצ'ו מעוטרת בפטריות שנקטפו ביער הבווארי וכוס יין (איטלקי) היו בגדר שינוי לעומת ה- Wurst- הנקניקיה הבווארית המסורתית.
כדי לסעוד את ארוחת הערב עברנו בשטחה של אוסטריה השכנה בדרכנו לטירת ניוברג שתחילתה במאה ה-11 ואשר ניתן לצפות ממנה על פסאו מדרום. הטירה משמשת היום כבית מלון וכמסעדה והמנה שהוגשה היתה פרוסות שוק אווז, וגם כאן ליווה יין את הארוחה! את המנה האחרונה טעמנו באחד הבארים שבעיר העתיקה. הללו היו שוקקי חיים בזכות היות פסאו עיר אוניברסיטאית.
את ביקורנו בפסאו סיימנו בשלוש ארוחות בוקר. הראשונה היתה בבית המלון, שהרי בלי קפה של בוקר אין מתחילים את היום. יוגורט עם גרנולה ופירות יער לא הזיקו בדרך כלל לאיש, אז הוספנו גם אותם. בבית קפה ליד הכנסיה הגדולה בעיר, כנסיית סן-סטפן, המציגה את האורגן הגדול בתבל מבין אלו המצויים בכנסיות קתוליות. בבית הקפה הציעו לנו מבחר של ממרחים ובהם Obazda המורכב משני שלישים גבינת קממבר ושליש חמאה, ירקות, פרוסות קרות של בשר וכמובן שמן השולחן לא נעדרו בייגל הפרעצל והחמאה, שהרי בלעדיהם ארוחת בוקר אינה ארוחה. לקינוח העפלנו אל הטירה הצופה על העיר מדרום. כאן חזרו מארחינו אל המסורת והגישו נקניקיה בווארית לבנה מלווה בבירה – צידה לדרך לקראת הנסיעה לנירנברג, למי שעוד היה זקוק לכך.
כנסיית סנט-סטפן פסאו. צילום מאיר בלייך
פסאו. הדנובה והטירה
פסאו. צילום מאיר בלייך
פרעצל, בירה ונקניקיה לבנה. ארוחת בוקר בווארית
נירנברג
כאשר מזכירים בישראל את שמה של נירנברג האסוציאציה המיידית היא החוקים, העצרות והמשפטים. אולם העיר השניה בחשיבותה בבוואריה מציעה כיום עיר עתיקה מוקפת חומה ומגדלי שמירה שראויה לביקור. תחנת הרכבת של נירנברג ממוקמת מול אחד ממגדלי השמירה המרשימים שבחומה ובצילו נבנה "רובע אומנים" המנסה לשחזר כפר בווארי כפי שהיה בימי הביניים. שם, באחד מגני הבירה, קיבלנו את מנת הנקניקיות השניה לאותו יום: שלוש עד ארבע Bratwurst דקות ועסיסיות הטמונות בלחמניה. עם כוס בירה כמובן. הנקניקיות הללו מקנות לנירנברג פרסום קולינרי, כמו גם עוגיות הג'ינג'ר. המסקנה המיידית שלנו היתה שהנירנברגיות טעימות לאין שיעור מה-Weisswurst הלבנות, שיש לשלוף את תוכנן מקליפתן. תשעים אחוזים מהמבנים בעיר העתיקה של נירנברג נהרסו במלחמה. חלק מהם שוחזרו ואלה שנבנו מחדש תואמים את האדריכלות הישנה. כיכר השוק היא הכיכר המרכזית ושם ממוקמת מזרקה שעליה תפארתה של העיר. מן הכיכר מוליך הרחוב הראשי, הבורגשטראסה, לגבעה החולשת על העיר ואל המצודה ששימשה את קיסרי האימפריה הרומית הקדושה מן המאה ה-11 ועד למאה ה-16. באחד הצמתים של רחוב זה מצויה הכניסה אל מרתפי הבירה של נירנברג. הללו נחצבו כבר במאה ה-14 ושימשו עשרות מבשלות בירה משפחתיות. לימים נטשו הללו את העיר ולקראת סוף מלחמת העולם, עת בעלות הברית הפציצו את נירנברג, היו המנהרות מקלט אידיאלי. כיום נותרה במקום מבשלת בירה, ,Hausbrauerei Altstadthof המקיימת שם סיורים המשולבים עם טעימות בירה וכן ויסקי המיוצר ממנה. המהדרין סועדים במסעדה שממוקמת על פני האדמה. הביקורים במינכן ושטוטגרט הוקדשו בעיקרם ל בפסטיבלי הבירה השנתיים, שמתקיימים בשתי ערים אלה ומושכים מיליוני משתתפים. נירנברג. בתים שנמחקו בהפצצות שוחזרו. צילום מאיר בלייך
נירנברג צילום מאיר בלייך
מבשלת בירה שמייצרת ויסקי
נקניקיות נירנברג ובירה
מינכן
פסטיבל הבירה של מינכן נערך בפארק ושמו תרזיינוויזֶה. במתחם הוקמו השנה 15 אוהלים ענקיים בידי המבשלות המקומיות שמציבות לידם מרכבות עמוסות חביות בירה הרתומות לסוסים מקושטים. המתחם מארח בשטחו גם מתקני לונה פארק כגלגל ענק, קרוסלות, רכבות הרים וכן ביתני משחקים. בתוך האוהלים מוצבת במה אל מול כמות עצומה של ספסלי עץ ארוכים הצמודים לשולחנות עץ. חברות עיסקיות הבינו את הפוטנציאל של האירוע ומזמינות מראש שולחנות לאורחיהן. גם אנו, חבורה של תריסר עיתונאים ממדינות שונות, היינו אורחיה של לשכת התיירות של גרמניה תחת הכותרת "מסע קולינרי". הקולינריה המתחדשת של בוואריה אינה מצויה בתפריטים המוצעים לבאי האוקטוברפסט. כאן אנו עוסקים במסורת. על השולחנות ממתינות מנות קרות הכוללות מבחר של נקניקים, צנוניות טריות, פרעצל וגבינות ואחר כך אפשר להזמין מנות חמות הכוללות נקניקיות, שניצל עם שפצלה (איטריות בצק), צלי בצירוף סלט תפוחי אדמה מקומי. המנות עצומות בגודלן אך יחסית לכמות הבירה הנלגמת הן סבירות בהחלט. מן הבימה רועמת המוסיקה, תחילתה בשירים עממיים ובהמשך המגוון חוצה גבולות, אך הקצב נמשך ללא הפסקה. כטוב ליבם בבירה עולים המקומיים על הספסלים, שרים-צועקים במקומות המתאימים, מניפים את כוסות המשקה, אחדים אף רוקדים והשמחה רבה. גם אם קשה לשכוח שבמרתפי הבירה של העיר חגגו הנאצים בתחילת ימיהם, אין להתעלם ממינכן של היום. יש בה מוזיאונים מן המעלה הראשונה, גנים שוקקים, אתרי בילוי ליליים והיא נחשבת לגן עדן לחובבי הקניות. המדרחוב המוליך מתחנת הרכבת וקרלפלאץ לעבר מרכז העיר גדוש בחנויות. הכיכר המרכזית, מריאנפלאץ, מציגה את בית העיריה המרשים וממש לידה, בצל הקתדרלה, מצוי השוק המסורתי ה- Viktualienmarkt. השוק, הגדוש בדוכני מזון ובירה, אינו מתיימר להתחרות בהתרחשויות בתרזיינויזה אך בסוף השבוע הוא היה גדוש באותה מידה וגם שם היה צפוף והתפריט היה דומה. אוקטוברפסט, אוהל, מכנסי עור ושמלות עממיות
אוהל אוקטובר פסט. אחד מחמישה עשר צילום מאיר בלייך
מרכבת חביות בירה אוקטוברפסט
מנה ראשונה באוקטוברפסט
שטוטגרט
שטוטגרט, היושבת על גדת נהר נקר, אחד מיובלי הריין, אינה שייכת לבוואריה. העיר היא בירתה של מדינת באדן-וירטמברג השכנה ונחשבת גם כבירת היין והמכוניות של גרמניה. שטוטגרט נחשבת לעיר ירוקה, היא קרובה ליער השחור וסביבה נטועים כרמי גפן ולמרות זאת יש לה גם חותם תעשייתי והמותגים הבולטים שם הם מרצדס-בנץ ופורשה. את ביקורנו בעיר התחלנו במסעדת Carl Brauhous בכיכר המרכזית. מסעדת ענק זאת מתמחה במטבח האזורי, השוואבי. שם מגישים את המנות הפופולריות ובהן רביולי נוסח גרמניה ממולא בתרד ובשר, בשר צלוי ברוטב בירה, שניצל עגל עם קנודל (כופתאות לחם) וחצי עוף עם סלט תפוחי אדמה מעוטר במלפפונים, כשהכל טובל ברטבים עשירים. בקרבת מקום מצוי שוק מקורה של מזון, המרקט-האלה. בניגוד למקומות אחרים השוק הזה היה גדוש במבקרים ודוכניו הציעו כל טוב. הפסטיבל של שטוטגרט, הפולקפסט (פסטיבל העם - Cannstatter Volksfest) חוגג השנה 200 לקיומו. ראשיתו בחגיגה חקלאית (במקביל מתקיים יריד מסחרי) וכמו אחיו המפורסם, האוקטוברפסט, הוא מתקיים בפארק רחב ידיים שגם הוא גדוש במתקני לונה פארק וגם בו הוצבו אוהלי ענק, שבעה במספר, המארחים בסך הכל ארבע מיליון מבקרים. אנו ביקרנו שם במקביל למשחק הכדורגל בליגה הראשונה של גרמניה שנערך באיצטדיון הסמוך בין הקבוצה המקומית לורדר ברמן. למרבה המזל שטוטגרט ניצחה ואוהדיה לבושי האדום-לבן ארחו ברוחב לב את עמיתיהם לובשי הירוק. אלה ואלה, גברים ונשים, ניצבו במהלך כל אחר הצהריים על הספסלים מריעים ומניפים כוסותיהם המתרוקנות בהתאם להנחיות מנהיג הלהקה שניצבה שעל הבמה. כשמביטים מן הצד קשה שלא להיזכר בעבר. הטירה הקדומה במרכז העיר שטוטגרט
שטוטגרט שלוספלאץ. הככר המרכזית
עולים על הספסלים. פולקפסט שטוטגרט
נירנברג. צילום 123rf|אוהל אוקטובר פסט. אחד מחמישה עשר צילום מאיר בלייך|אוקטוברפסט 
