מסעדה יוקרתית, חדרי שינה, ופורשה למטוס: עצרנו ל-7 שעות בטרמינל מחלקה ראשונה של לופטהנזה
"נאלצנו" לבלות ב״טרמינל המחלקה הראשונה״ (FCT) של לופטהנזה כדי לחזור עם רשמים, ועם מעט משקל עודף. אז איך זה מרגיש לטוס מהטרמינל היוקרתי של לופטהנזה?
המחלקה הראשונה של לופטהנזה. צילום: מייקי לוי לפני מספר שבועות הזדמן לי לנסות את המחלקה הראשונה של לופטהנזה, וזו הייתה חוויה כל כך מוקפדת, מטורפת וגם ״רגועה״, כן, גם על אף המוצר היחסית ״ישן״, אבל על זה ארחיב בהמשך, והפעם נתמקד בטרמינל המחלקה הראשונה של לופטהנזה. אני מגדיר את התעופה בתור דבר שהוא חוויתי, ופחות כדבר פונקציונלי מלהגיע ממקום א׳ למקום ב׳. בעיניי, תעופה זה עולם ומלואו, זה טקס, כל כך הרבה דברים שאפשר לספוג, לעבור, לחוות וללמוד: הקפדה על הפרטים הקטנים, תודעת וחוויית שירות. אם אפשר להאריך את הטיסה ולעשות קונקשן בעוד יעד כדי לחוות את שירותי הקרקע שלו - אני בפנים, אך הפעם זה לא היה המקרה בדיוק.
בניגוד למטרה לקונקשנים קצרים, כאן המטרה הייתה קונקשן ארוך, ככל הניתן
דאגתי בכוונה לעשות קונקשן ארוך מאוד של כ-7 שעות בפרנקפורט, דבר שהסתבר כמאוד חכם. בנחיתה בפרנקפורט נאלצתי לבצע מעבר עצמאי ל-FCT (קיצור של טרמינל המחלקה הראשונה). כלומר, בנחיתה בפרנקפורט הייתי צריך לעבור ביקורת דרכונים וללכת בעצמי לטרמינל המחלקה הראשונה, הליכה של כעשר דקות, והאמת, זו קבלת פנים מעט ״מבאסת״.
הטרמינל עצמו כשמו כן הוא, טרמינל של ממש. לא טרקלין, לא אזור שקט יותר, אלא טרמינל ייעודי למחלקה ראשונה. בכניסה פגשה אותי דיילת קרקע שליוותה ודאגה לכל הצרכים שלי לאורך השהות בטרמינל: חדר עבודה, חדר מנוחה או מקלחת. הדיילת לקחה את הדרכון ושלחה אותו באותו המעמד לביקורת הגבולות עליה ארחיב בהמשך. בטרמינל מבצעים את הבידוק כבודת יד, ובסופו מגיעים אל תוך הטרקלין, רגע לפני הכניסה לשטח האווירי. הדיילת אף שאלה האם זה הביקור הראשון שלי, או שכבר הייתי, וביצעה לי תדרוך מהיר ומוקפד.
הכניסה לטרקלין. צילום: מייקי לויהדבר היחיד שסיקרן אותי זה ״איפה הברווז שלי?״. חבר טוב, חובב תעופה, סיפר לי שבגרמניה ומדינות נוספות באירופה, הייתה בעבר אובססיביות לברווזים. לופטהנזה לקחה את זה צעד קדימה והיא מחלקת לכל נוסע במחלקה ראשונה ברווז, כשנפתח שוק של ברווזי לופטהנזה. מדובר בברווז גומי, כזה ששמים באמבטיה. לשמחתי, הזדמן לי לקבל שניים: ברווז במהדורה מיוחדת של פורשה, וברווז ה-FCT, ״הרגיל״.
השמפנייה הוגשה, הברווזים הוגשו, והכיף מתחיל. צילום: מייקי לוי
שקט כמו בספרייה
הטרקלין לא הכי יוקרתי שראיתי, הוא גם לא נוצץ וזוהר, אבל הוא מאוד פרקטי והכל מאוד מאוד ״פיין״, ובעיניי זה עדיף על יוקרה וכל דבר אחר. הדבר הראשון והכי משמעותי שהרגשתי בשניה שנכנסתי, זה השקט. שקט בטרקלין בצורה מטורפת, ממש כמו בספרייה. להערכתי, היו בטרקלין כ-50 אנשים, ופשוט לא שומעים אף אחד. לא מרגישים אף אחד, וגם חבורת גברים שישבה על הבר לא הרעישה. הרעש היחידי שהיה זה הצלחות והכוסות, זהו.
הרחבה המרכזית. שקט כמו בספריה. צילום: מייקי לוי
בר אלכוהול, חדרי שינה, ומקלחת עם אמבטיה!
ניתן למצוא בר אלכוהול (אלכוהול טוב, לא הטוב ביותר שראיתי) מסעדה מצוינת שמגישה ארוחות בוקר והחל מהשעה 11:00 כשהיא מגישה גם ארוחת צהריים, לצד מנות שמגישים לאורך כל היום כמו המבורגרים, טרטר ומה לא. את הבוקר התחלתי עם פנקייק ושמפנייה, כי מי לא פותח את הבוקר עם שמפנייה לצד הפנקייק? בתוך אזור המסעדה אפשר למצוא בופה מאוד מפנק, עם עוגות נהדרות, אישית לקחתי עוגת זאכר שלקחה אותי לרגע לאוסטריה.
מזל שהביקור היה רק ל-7 שעות ולא יותר מזה. צילום: מייקי לוימייד בשעה 11:30, כשעתיים לפני ההמראה, הייתי צריך גם לטעום את תפריט הצהריים. להגיד שהייתי רעב זה לא בדיוק יהיה אמת, אבל אין מה לעשות, העבודה מחייבת, ועבדיכם הנאמן צריך לחוות גם את ארוחת הצהריים כדי לחזור עם רשמים. הזמנתי טרטר מצוין בתור מנה ראשונה, ופילה בקר מדיום שהיה בדיוק כמו במסעדה בתל אביב. איזה כיף ובעיקר - טעים.
טעים ממש כמו במסעדה בתל אביב. צילום: מייקי לוי
חדרי עבודה, מקלחת עם אמבטיה, חדר סיגרים ובקיצור - כל מה שתצטרכו
בטרקלין ניתן למצוא 4 חדרי עבודה שאפשר להתמקם בהם וגם ״לשמור אותם״ לאורך כל היום (מחוץ לכל חדר שמים את פתק הטיסה כדי לוודא שלא שוכחים אתכם בטרמינל למרות שזה לא כזה נורא), 2 חדרי שינה מדהימים שמרגישים כמו בית מלון יוקרתי (חדר מאובזר ברמה מאוד גבוהה, עם ספרים, ואווירה של מלון, רגועה), מקלחות, כשבאחד חדרי המקלחות ניתן למצוא גם אמבטיה, חדר סיגרים ללא סיגרים, כשלופטהנזה הפסיקה לספק סיגרים לנוסעים (צעד בריא וחכם).
חדר שינה לקונקשנים ארוכים במיוחד, או גם לכאלו שרוצים לנוח 3-4 שעות לפני הטיסה. צילום: מייקי לויאחזור רגע לדבר על הבר, הברמנים היו אדיבים ומקצועיים. הכל כל כך מוקפד, כל כך fine וכל כך ברמה גבוהה. ביקשתי קפה וסודה, והברמן שאל בנחמדות: ״מה לא תשתה איזה קוקטייל, זה הכל?״ אז הוא שדרג את האספרסו לאספרסו מרטיני.
אלכוהול איכותי, אבל האמת שציפיתי לקצת יותר. צילום: מייקי לוי
אחרי האוכל, עברתי למקלחת ומשם לחדר עבודה שהיה מדהים וברמה מאוד גבוהה. ברחבת הטרקלין/ טרמינל אפשר גם למצוא עשרות ספות ומקומות ישיבה, אך הדבר היחיד שאיכזב זה הנוף, או יותר נכון - החוסר נוף לשדה. רואים במקום זה בניינים.
הצ׳ק אין מתחיל וכאן נפרדים בצורה הטובה ביותר מהטרקלין
ההגעה למטוס היא 45 דקות לפני ההמראה. לא דקה לפני, ואם תרצו, תוכלו כמה דקות אחרי, אבל אחרי 7 שעות, העדפתי לעבור לחוויה הבאה - המטוס. כשהגיע הזמן לעלות למטוס, חזרה דיילת קרקע שליוותה אותי בכניסה, ושלחה אותי במעלית למטה, לקומת הקרקע בצד האווירי. שם ברחבה נמצא בקר הגבולות שאישר את יציאתי מאירופה, בדרך ליעד הבא - להגיע למטוס. ברגע שנכנסתם לטרמינל מחלקה ראשונה של לופטהנזה, אתם ממש לא הולכים ברגל לגייט, וגם לא יגיע ״באגי״ לאוסף אתכם, אתם תגיעו עד לפתח המטוס עם לא פחות ולא יותר מפורשה.
מגיעים למטוס בסטייל. צילום: מייקי לויברחבת הרכבים ניתן למצוא מספר דגמי פורשה, כשעליתי על הג׳יפ, קייאן, בדרך למטוס. הכניסה למטוס לוותה באמצעות דייל הקרקע של לופטהנזה, ש״מסר אותי״ לידיי דיילות האוויר של המחלקה הראשונה עליה אכתוב בהמשך.
חווה רוחנית, על אמת
מדובר בחוויה שהיא ״חוויה רוחנית״ לחובב תעופה, וכזה ששואף לחיות את התחום כמה שאפשר. ברגע שחווים את זה בפעם הראשונה, קשה מאוד לחזור אחורה, ובעיקר - צריך להבין שחוויות מוקפדות ונהדרות כמו של לופטהנזה, כמעט ולא ניתן למצוא, גם בחברות הטובות ביותר בעולם. ועכשיו נשאלת השאלה - איך טסים ככה יותר.
{{ comment.number }}.
{{ comment.message }}
{{ comment.date_parsed }}
{{ reply.message }}
{{ reply.date_parsed }}