"הפרק הכואב הזה ריסק אותי אבל האהבה לטיולים תמשיך ותנצח"

הסטטיסטיקה הכואבת, המצמררת והאכזרית של השבעה באוקטובר היכתה במשפחתה ללא רחם: גיסה (הבעל של אחותה איילת), גיל בויום, 55, חבר כיתת כוננות בקיבוץ בארי ובנו (האחיין שלה) ענבר בויום, 22 - נרצחו. גם חגי אבני, האח של גיסתה, אף הוא חבר כיתת כוננות – נרצח. הכאב העצום שפילח את המשפחה, לא נעצר כאן. שירי וייס, אחותו של גיל ובתה נגה, נחטפו לעזה ומאוחר יותר שוחררו מהשבי. אחותה איילת ובנה עדי בן ה-16 חולצו מהממ"ד אחרי 10 שעות של אימה בל תתואר. עשר שעות בהן מחבלי החמאס השטניים בזזו ושרפו את הבית עד הייסוד, לא לפני שישבו לאכול בו.

עד לאותה שבת שחורה, לילך רביבו, תיחזקה עמוד אינסטגרם טיולים פוטוגני במיוחד. עמוד שהפך בן לילה מגווני תכלת של חופים משגעים לגוונים קודרים של שכול והנצחה.

איך בכלל מתחילים להתמודד עם כל זה?
"הלב שלי מרוסק. מתקשה לעכל. ברגעים שאני כן מצליחה לעכל, זה מציף אותי עצב שמתפשט מבוהן עד קודקוד. מאוד אהבתי את גיסי ואת האחיין שלי. אהבתי אותם מעומק ליבי. גיל אהב לארח בבארי ואנחנו אהבנו להתארח שם. מאז האסון הנורא, אני לא יכולה להתחבר לשום דבר שמתקשר להנאה, ואני בן אדם אופטימי. גם המשפחה שלי היא משפחה של להמשיך הלאה, אבל הדבר הזה ריסק אותנו ברמות שקשה להאמין. גם האובדן וגם איך שהכל קרה, המחדל וההפקרות הנוראיים, פירקו אותנו".

הסכמת להתראיין כחלק מהנצחת יקירייך. ספרי לנו עליהם
"אבא שלי ז"ל, עבד בקיבוץ בארי ושם הכיר את גיל. הוא אהב אותו מאוד ואמר לו שהיה רוצה אותו כחתן. הוא שידך אותו לאחותי איילת ומאז ועד ה-7 באוקטובר הייתה להם זוגיות ראויה להערצה. אהבה גדולה. אפילו ענבר הבן שלהם אמר לבת הזוג שלו שהיה רוצה זוגיות כמו של ההורים שלו. גיל הוא אדם עם הרבה שקט פנימי ששידר הרבה חוזק. לא דיבר הרבה. לא יצא בהצהרות. שידר ביטחון ועוגן. ענבר השתחרר מהצבא לפני מספר חודשים, היה חובש קרבי בסיירת, מלח הארץ. אחד כזה שמתנדב ונמצא בכל מקום. אחד הדברים שנהג לעשות כל הזמן זה לתרום דם ודאג להפיץ את החשיבות של תרומת דם".

מה אתם יודעים על מה שקרה לשניהם בשבת השחורה?
"גיל, בן קיבוץ בארי שניהל מחלקה בדפוס בארי, היה חבר כיתת כוננות ומהראשונים שנרצחו בדרכו לנשקייה של הקיבוץ. שורדים מכיתת הכוננות ראו איך יורים בו. הם גם ראו שגררו אותו למרפאה, אבל כל מי שהיה שם גם מצא את מותו. ענבר בדיוק הגיע לבית של חברה שלו במושב מבועים אחרי שסיים משמרת בקצא"א אשקלון. איך שהתחילו להגיע דיווחים על מה שקורה, הוא לא היסס. אמר לחברה שלו 'אני הולך להגן על המשפחה שלי'. נסע לכיוון הקיבוץ ובצומת גבים ירו בו. במשך 6 ימים ענבר היה בגדר נעדר. ניסינו לאתר אותו בכל דרך. הייתה לנו תקווה שהוא נחטף בחיים אבל בסוף זיהו אותו באמצעות DNA שאחותי נתנה. ענבר היה כזה שלא האמנתי שייתן למישהו להביס אותו. מצאו את האוטו שלו שרוף לגמרי. אנחנו יודעים שגיל וענבר נרצחו באותה שעה, רק במקומות שונים. גיל בקיבוץ וענבר בכביש. אחותי שהייתה בממ"ד במשך 10 שעות, ניסתה ליצור קשר איתם קשר אבל אין קול ואין עונה. חוסר אונים מוחלט".

איך אחותך והאחיין שלך חולצו?
"אחרי עשר שעות צה"ל הגיע לבית. בהתחלה אחותי פחדה לפתוח את דלת הממ"ד, אבל בסוף שכנעו אותה. היא פתחה ופרצה בבכי".

כשכל הנורא הזה התרחש, את בכלל היית באתונה
"נכון. אני עובדת בתחום התיירות - מנהלת עמודי אינסטגרם ובונה מסלולי טיול - ונוסעת די הרבה, במיוחד ליוון. את הבשורה המרה קיבלתי בזמן שהייתי באתונה. גם אמא שלי הייתה ביוון באותו יום נורא. ניסיתי להשיג כרטיסי טיסה חזרה לארץ, אבל היה מורכב וכמעט בלתי אפשרי עד שבסוף הצלחנו למצוא טיסה חזרה לארץ ומאז אנחנו עם אחותי ו-3 ילדיה: עדי שהיה איתה בממ"ד ועומר החייל וענוג שמתגייסת בעוד חודש, ששהו באותה שבת במגורי נוער בקיבוץ וגם להם הייתה דאגה עצומה. אנחנו יחד. עוזרים אחד לשני. מחבקים. לא עוזבים לרגע. אין יום שאני לא עם האחיינים שלי. יש דברים שהם משתפים אותי בכאב ובאובדן שלהם, דברים שהם נמנעים לשתף את אמא שלהם כדי לא להכאיב לה כמו הגעגועים לגיל ולענבר ולחברים שאיבדו מהקיבוץ ואפילו גם בהתמודדות שבמעבר מהקיבוץ לעיר".

סיפרת לי שלפני האסון היו לכם תכניות משותפות לטייל יחד
"גיל, איילת ואני היינו אמורים לטוס יחד לנאפולי. אהבתי לטייל עם שניהם. הם הכי זורמים ואוהבים לטייל ולחקור. ענבר תמיד היה מתייעץ איתי על טיולים. במפגשים המשפחתיים שלנו לא דיברנו על פוליטיקה אלא על לאן נטוס. מי יקנה כרטיס טיסה. מלונות. מסעדות. חיידק הטיולים, זה משהו משפחתי אצלנו. אנחנו אוהבים את החיים ואוהבים לטייל ולכן לעולם לא אעזוב את תחום הטיולים. זאת אהבה שהגיע מאבא שלי שתמיד לקח אותנו לטייל. גם עם ענבר הייתי אמורה לטוס לכרתים. דחינו את הנסיעה כמה פעמים כי ענבר התנדב בכל מיני מקומות. הלב שלי נקרע שכבר לא יצא לנו לטייל יחד. חבר שביקר אותי שאל אותי 'לוקי, מתי את חוזרת לטייל?'. אמרתי לו 'רגע אני עוד לא יכולה'. אמר לי 'אין עוד רגע. תחזרי'. אולי זה מה שאני צריכה לעשות כדי להתחיל לרפא את הפצעים".

מה דעתך על אנשים שממשיכים בחייהם ומשתפים ברשתות החברתיות גם בימים אלה טיולים?
"קצת מכווץ לי את הבטן לראות את זה בזמן שהחיילים שלנו מוסרים את נפשם ובזמן שיש עוד הרבה חטופים בעזה. זה מרגיש לי קצת מנותק".

את מצליחה לעבוד?
"אני עצמאית. מנהלת עמודי אינסטגרם של צימרים, אבל כרגע אף אחד לא מפרסם. אני גם מעבירה חוג מסביב לעולם בגני ילדים, אבל גם לזה לא חזרתי. בקיצור, גם הפרנסה שלי נפגעה מכל הסיפור הזה".

אני מבינה שכחלק מההתמודדות שלך עם המציאות הקשה את מרבה להתנדב בימים אלה
"אני בנתינה שממלאת אותי. הצטרפתי לקבוצת חברים שנקראת 'לוחמים למען לוחמים' שכל שבוע מאמצת בסיס צבאי ומתרימים לו אוכל. עושים על האש. אופים עוגות לחיילים שנלחמים. זה מאוד ממלא. הנתינה הזאת היא גם בשם ענבר וגיל. ברור לי ששניהם זה מה שהם היו עושים. שהיו מתרוצצים כדי לתת ולהעניק. זה מרגיש לי שהם מסתכלים עלינו מלמעלה עם החיוך שלהם. זה נותן לי כוח להתמודד עם הכאב הזה".

בעבר הייתה לך מסעדה הודית בקיבוץ ניר עם שנסגרה אחרי שנפגעה מרקטה
"לאחותי רונית ינון ולי הייתה מסעדה הודית בקיבוץ ניר עם לפני הרבה שנים. באחד הטיווחים לדרום, נפלה רקטה ששרפה כליל את כל המסעדה, שנה וחצי אחרי שפתחנו אותה. מסעדה יפה בקצה של הקיבוץ, בלב חורש. חשבתי שנפתח את המסעדה מחדש אבל המקום כבר הרגיש לא בטוח וגם היו עיכובים עם מס רכוש והחלום הזה נגוז. זה עושה משהו. במקום שהיו בו חיים ונהיו בו הרס ומוות (בהקבלה לבארי), באינסטינקט הראשוני שלך אתה אומר נחזור לפה ונראה שאנחנו חזקים, אבל זה לא תמיד אפשרי לחזור למקום שידע הרס וחורבן של חלום שנגדע".

את רואה את עצמך חוזרת לטייל בעתיד הנראה לעין
"ברור לי כשנתחזק ונחזור לסוג מסוים של שגרה אחרי שהזמן ירפא במעט, אחזור לעשייה שלי בתיירות. ענבר וגיל מאוד אהבו לטייל אז ברור לי שההמשך יבוא - לזכרם. לא אתן לפרק הכואב הזה לעצור את האהבה הזאת".

אל תפספסו

היום ה-86 למלחמה: הטיסות לישראל וממנה

הכתבה הבאה במדור

היום בנתב"ג: שיא נוסף במספר הנוסעים מאז תחילת המלחמה