אחרי עשור של רפורמות: האם מישהו באמת מאיים על הבנקים הגדולים?

חדשות. עדכונים. מבצעים ✈️ פספורטניוז ב-WhatsApp >> וב-Telegram >>

ההכרזה הדרמטית של רשות התחרות על הבנקים כקבוצת ריכוז אולי תפסה את הכותרות, אך השורה התחתונה העולה ממסמך מיוחד של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מלמדת כי מדובר בסימפטום, לא בפתרון.

הנתונים שריכז הכלכלן נעם בוטוש מבהירים כי למרות עשור של רפורמות מדובר במערכת חנוקה, וכי צעדים קוסמטיים או מלחמות סמכויות בין רגולטורים לא יביאו את הבשורה. המסקנה המרכזית של הדוח ברורה: כל עוד לא ייכנסו שחקנים חדשים למגרש, הציבור הישראלי ימשיך לשלם את מחיר הריכוזיות.

עשור של רפורמות, אפס איום תחרותי

העובדות המוצגות בעבודה מדברות בעד עצמן. רמת הריכוזיות בשוק הבנקאות מאז 2015 נותרה דומה, וכמעט שלא חל בה שינוי. חלקם של שני הבנקים הגדולים, לאומי והפועלים, נשאר יציב לאורך השנים, ולא נוצר בשוק איום תחרותי ניכר.

גם כאשר נרשמו תנודות קלות כמו ירידה מזערית בנתח נכסי המערכת של שני הגדולים מכ-60% לכ-56% לטובת הבנקים הבינוניים התוצאה הסופית עבור הצרכן נותרה זהה. הבנקים לא חשים מאוימים, והדבר מתורגם ישירות לזינוק מטאורי ברווחים: בשנת 2024 הרווח הנקי של מערכת הבנקאות היה כ-29.7 מיליארד ש"ח פי 3.5 לעומת שנת 2015.

התשואה השנייה בגובהה בעולם

היעדר הלחץ התחרותי בולט במיוחד בהשוואה בינלאומית, המציגה את מערכת הבנקאות המקומית כאי של רווחיות חריגה על חשבון משקי הבית. בשנים 2021–2023 התשואה על ההון של בנקים מסחריים בישראל הייתה 15.7%, השנייה בגובהה במדינות ה-OECD הנסקרות, לעומת 7.5% בלבד בממוצע גוש האירו.

מצב זה מתאפשר ישירות בשל מספרם המזערי של השחקנים בשוק. בישראל ישנם 0.14 בנקים בלבד ל-100,000 תושבים, לעומת ממוצע של 1.01 ב-OECD. נתונים אלו מוכיחים כי יש בישראל מעט בנקים ביחס לתושבים ושיעור הרווחיות גבוה.

חומות של רגולציה ואדישות

מדוע הרפורמות הקודמות, כמו ועדת בכר או ועדת שטרום שהפרידה את חברות כרטיסי האשראי, לא הביאו את המפנה המיוחל במגזר הקמעונאי? התשובה טמונה בחסמי כניסה אסדרתיים (רגולטוריים) ומבניים שהופכים את השוק לאוליגופול מבוצר.

הקמת בנק חדש בישראל היא תהליך ממושך ומורכב במיוחד. הדוח מדגים זאת באמצעות בנק וואן זירו, שהחל לפעול באופן מלא ב-2023 וסיים את שנת 2024 עם הכנסות של 104 מיליון ש"ח מול הפסדים של כ-268 מיליון ש"ח. הנתונים הללו ממחישים כי גם לאחר כמה שנות פעילות, חלקו של שחקן חדש במערכת נותר זניח, והוא אינו מהווה רסן תחרותי.

הבנקים מנצלים את היתרון המובנה של חשבון העו"ש כ"שירות עוגן" כדי לכבול את הלקוחות, המפגינים מעורבות נמוכה במיוחד. משך ניהול חשבון עו"ש באותו בנק עומד על ממוצע חריג של כ-17.5 שנים. הבנקים עצמם תורמים למבנה זה בכך שהם נמנעים מהצעת מוצרים באופן פריק ומציעים חבילות קשיחות, המייצרות עבור הלקוח עלויות חיפוש, עסקה ומעבר גבוהות.

המוצא היחיד: חוק הבנקים הקטנים

השורה התחתונה של מסמך הכנסת אינה מותירה מקום לספק: כדי להקטין את שיעור הרווחיות החריג ולשפר את השירות לצרכן, חובה להזרים דם חדש למערכת. כניסה של בנקים חדשים עשויה לשפר את יחס בנקים לתושב, וכן להקטין את שיעור הרווחיות הגבוה, על ידי יצירת תחרות בשוק הבנקאות.

הפתרון האמיתי לא יגיע מהנחיות השקיפות של רשות התחרות, אשר בנק ישראל ממילא מתנגד להן וטוען כי הן "מהלך הצהרתי בלבד". הוא יגיע אך ורק אם הרפורמה החדשה להקמת בנקים קטנים, שעברה בחוק התוכנית הכלכלית במרץ 2026, תיושם במלואה.

הרפורמה הזו, המעניקה הקלות רגולטוריות ומודל עמלות גמיש לגופים חוץ-בנקאיים תחת המדרגות של "בנק זעיר" ו"בנק קטן", היא הכלי המעשי היחיד שיכול להוריד את חסמי הכניסה. רק אם המהלך הזה יצליח להצמיח מתחרים עצמאיים שינגסו בנתחי השוק של חמש הקבוצות הגדולות, חגיגת רווחי העתק של הבנקים תיעצר – והתחרות תגיע סוף סוף לכיס של הציבור.