יוון שלא הכרתם: ארבע חוויות בפיליון שיגרמו לכם להתאהב
הרים ירוקים שנראים כאילו נלקחו מקנדה, כבישים מפותלים, כפרי אבן עתיקים וים כחול שנפגש עם היער. נסעתי עם חברתי אליטה אופק לחצי האי פיליון ביוון, בעקבות שמן הזית החדש שלה, וגיליתי יעד מרהיב עם מלון בוטיק יוצא דופן, אוכל נהדר, מחירים נוחים וסיפורים מרגשים
ארבע חוויות בפיליון שיגרמו לכם להתאהב. צילום: מתן חצרוני כל חדשות התיירות גם בערוץ ה-WhatsApp
כשחושבים על יוון, בדרך כלל מדמיינים חופים, בתים לבנים עם חלונות כחולים, שמש וטברנות על הים. אבל חצי האי פיליון (Pelion), בחבל תסליה שבמרכז יוון, נראה אחרת לגמרי. האמת היא שבחלק מהרגעים הרגשתי יותר בקנדה מאשר ביוון.
תארו לעצמכם הרים גבוהים שמכוסים ביערות צפופים, עצים בכל גוון אפשרי של ירוק, כבישים צרים ומפותלים שעוברים בין כפרים עתיקים, ומדי פעם, בין העצים, נפתח פתאום נוף של ים כחול. זה אולי הדבר הכי יפה בפיליון.
המפגש הכמעט בלתי נתפס בין ההרים הגבוהים והירוקים לבין הים שנמצא ממש למרגלותיהם. מצד אחד יערות ונוף הררי דרמטי, ומצד שני מפרצים, חופים ומים צלולים. וכל זה באותו אזור.
ההגעה לפיליון נוחה יחסית, ואפשר לבחור בין שני שדות תעופה שאליהם יש טיסות ישירות מישראל, בהתאם לעונה וללוח הטיסות. משדה התעופה של אתונה מדובר בנסיעה של כארבע שעות ברכב עד לוולוס, העיר המשמשת שער כניסה לחצי האי. משדה התעופה של סלוניקי הנסיעה קצרה יותר, כשעתיים וחצי עד שלוש שעות. משם ממשיכים אל הכפרים והחופים, בדרך שהיא חלק בלתי נפרד מהחוויה.
ויש עוד יתרון לא קטן. פיליון הוא יעד שמאפשר ליהנות מחופשה במחירים נוחים יחסית. האוכל בטברנות המקומיות, בתי הקפה וחלק מאפשרויות הלינה מציעים תמורה טובה לכסף, במיוחד בהשוואה ליעדי הנופש היווניים המבוקשים יותר.
נסעתי לשם עם חברתי אליטה אופק, יזמית, אשת עסקים, יוצרת תוכן קולינרית ומתכונאית, שבשנים האחרונות הפכה את אהבתה לאוכל ולחומרי גלם איכותיים לעשייה קולינרית ענפה. הפעם נסענו בעקבות שמן הזית החדש שלה, שנולד מתוך שיתוף פעולה מיוחד עם חקלאי ישראלי שחי ומגדל זיתים בפיליון.
בין הכרמים, הכפרים והטברנות גיליתי אזור שמציע הרבה יותר מחופשת בטן גב. הנה ארבע חוויות שכדאי להכיר.
כפרי האבן של פיליון. צילום: מתן חצרוני1. כפרי האבן של פיליון: לישון באחוזה מהמאה ה-18 ולהרגיש שהזמן עצר
אחד הדברים שהכי אהבתי בפיליון הוא הכפרים שלו. יש משהו כמעט לא אמיתי במקומות האלה. בתי אבן עתיקים, גגות צפחה, סמטאות צרות מרוצפות אבן, חצרות קטנות וצמחייה שצומחת כמעט מכל פינה. התחושה היא שמישהו עצר כאן את הזמן לפני כמה מאות שנים ופשוט שכח להפעיל אותו מחדש.
אנחנו התארחנו בכפר פינאקטס (Pinakates), כפר הררי קטן ויפהפה שנמצא בגובה של כ-560 מטרים מעל פני הים, במרחק של כ-26 קילומטרים מהעיר וולוס. הכפר בנוי על מדרונות ירוקים, בין עצים ויערות, עם בתי אבן מסורתיים, סמטאות צרות וכיכר מרכזית שמרגישה כמו תפאורה של סרט תקופתי.
פינאקטס הוא בדיוק מסוג המקומות שלא צריך לעשות בהם יותר מדי. מספיק לצאת להליכה קצרה בין הבתים, לשבת בכיכר עם קפה יווני ולהסתכל מסביב. האדריכלות כאן היא חלק מהסיפור של פיליון, אזור שבו הבנייה המסורתית מתבססת על אבן מקומית, עץ וגגות צפחה. הנוף שנפתח בין הבתים משלב הרים ירוקים ואת מפרץ פגסטיקוס הכחול.
אבל גולת הכותרת מבחינתי הייתה המלון שבו ישנו, Sakali Mansion, מלון בוטיק משפחתי שממוקם ממש ליד הכיכר המרכזית של הכפר.
הסיפור של המלון מתחיל עוד במאה ה-18. המבנה המקורי שימש כאחוזת מגורים מסורתית, ובמשך השנים עבר שיקום ושחזור מוקפדים, תוך שמירה על האדריכלות המקומית ועל השימוש באבן ובעץ. לצד המבנה ההיסטורי נוסף מבנה נוסף באותו סגנון, כך שהמקום כולו נראה כאילו היה כאן מאז ומתמיד.
מי שאחראים להפיכת האחוזה למלון הם בני הזוג אנסטסיה סאקאלי וקריטון גקובריס, שמנהלים אותו באהבה גדולה ובהקפדה על הפרטים הקטנים. זה לא מסוג המלונות שמרגישים בהם כמו עוד אורח ברשימה. להפך. האווירה אישית, ביתית ואינטימית, עם תחושה שמתארחים בבית של משפחה יוונית שממש אוהבת לארח.
קטיף תפוחים. צילום: מתן חצרוניהחדרים מעוצבים בסגנון כפרי מוקפד, עם רהיטי עץ, פריטים עתיקים, שטיחים מסורתיים והרבה אופי. בחלק מהחדרים יש גם אח, ובמלון יש בריכה חיצונית עונתית עם נוף מרהיב של ההרים והים.
אבל אם תשאלו אותי מה הכי אהבתי, התשובה היא דווקא ארוחת הבוקר.
בכל בוקר אנסטסיה מכינה מאפים טריים ומגישה ארוחת בוקר ביתית עם טעמים מקומיים. יש משהו בלתי נשכח בלפתוח את היום במקום כזה, עם ריח של מאפים שזה עתה יצאו מהתנור, קפה טוב, אוויר הרים צלול ונוף ירוק מכל כיוון. בלי חדר אוכל ענק, בלי המולה ובלי תחושה של מלון תיירותי סטנדרטי.
המלון הוא גם נקודת מוצא מצוינת לטיולים בכפרים הסמוכים. במרחק נסיעה נמצאים ויזיצה (Vizitsa), מקריניצה (Makrinitsa) ופורטריה (Portaria), שמציעים סמטאות אבן, כיכרות ציוריות, טברנות ותצפיות מרהיבות. במיוחד כדאי להגיע למקריניצה, המכונה “המרפסת של פיליון”, בזכות הנוף שנפתח ממנה אל מפרץ פגסטיקוס.
ההמלצה שלי: אל תסתפקו בביקור של כמה שעות בכפרים. הזמינו לפחות לילה או שניים במלון בוטיק מסורתי. Sakali Mansion הוא בדיוק מסוג המקומות שהופכים את הלינה לחלק בלתי נפרד מהטיול, ולא רק למקום שמניחים בו את הראש בסוף היום.
כפרי האבן של פיליון. צילום: מתן חצרוני2. בעקבות שמן הזית: החקלאי הישראלי והסיפור המרגש של בית הבד
זו הייתה אחת החוויות המשמעותיות ביותר בטיול, וגם הסיבה המרכזית שבגללה נסענו לפיליון.
בין הגבעות הירוקות פגשנו את דור פרקש, חקלאי ואגרונום ישראלי, שהקים באזור יחד עם רעייתו אלן משק זיתים משפחתי. השניים משלבים ידע חקלאי עם מסורות גידול מקומיות, תוך הקפדה על טיפוח הקרקע, שמירה על הסביבה וחקלאות בת קיימא.
ביקרנו בכרמי הזיתים, למדנו על תהליך הגידול והמסיק וגילינו כמה עבודה, ידע וסבלנות מסתתרים מאחורי מוצר שנמצא כמעט בכל מטבח ישראלי.
אבל הסיפור המעניין באמת מתחיל בזיתים עצמם.
אבל הסיפור המעניין באמת מתחיל בזיתים עצמם. צילום: מתן חצרוניבמשק של דור מגדלים בין היתר זיתים מזן אמפיסיס (Amfissis), זן יווני מסורתי שמזוהה מאוד עם האזור. מה שמעניין בזן הזה הוא שהוא מוכר בעיקר כזן של זיתי מאכל. אלה זיתים בשרניים וגדולים יחסית, מהסוג שמיועד בדרך כלל לצלחת ולאו דווקא לבקבוק שמן.
דור החליט להפיק מהם שמן זית איכותי, תוך שימוש בידע האגרונומי שלו, הקפדה על מועד המסיק ועל תהליך ההפקה. התוצאה, לפחות לטעמי, מפתיעה במיוחד.
אני אוהב שמן זית טוב, אבל כאן הרגשתי שיש משהו קצת אחר. כבר בטעימה הראשונה מרגישים את הרעננות של הזיתים, עם טעמים ירוקים שמזכירים עשב טרי ופרי צעיר. אחר כך מגיעה מרירות נעימה, ובסוף חריפות עדינה שמורגשת בגרון. זו לא חריפות אגרסיבית, אלא כזאת שנותנת לשמן אופי ונוכחות.
מה שאהבתי הוא שהשמן מצליח להיות עשיר בטעמים ובו בזמן מאוזן. אפשר כמובן להשתמש בו לבישול, אבל בעיניי הוא במיטבו דווקא כשהוא נשאר במרכז הבמה. על עגבניות בשלות, גבינת פטה, ירקות צלויים או אפילו פרוסת לחם טרי עם מעט מלח גס. לא צריך הרבה מעבר לזה.
וכאן נכנסת לתמונה אליטה אופק.
וכאן נכנסת לתמונה אליטה אופק.צילום: מתן חצרוניאופק, שתמיד מחפשת חומרי גלם מיוחדים למטבח הישראלי, החליטה לשתף פעולה עם דור וליצור שמן זית משלה. לא עוד מוצר מדף שנבחר מתוך קטלוג, אלא שמן זית שמקורו בכרמים שהיא מכירה, אצל חקלאי ישראלי שמלווה מקרוב את תהליך הגידול והייצור.
השמן החדש הוא שמן זית כתית מעולה, ראשון המסיק, מזן אמפיסיס, המיוצר בכמות מוגבלת ומבוקבק במיוחד עבורה. גם הבקבוק עצמו הוא חלק מהסיפור. אופק עיצבה אותו בעצמה, מתוך מחשבה לא רק על איכות השמן אלא גם על הנראות שלו במטבח ועל שולחן האירוח.
השמן יימכר באתר שלה בבקבוק של 750 מ”ל, במחיר של 89 שקלים, כאשר בשלב הראשון מתוכננים להגיע לישראל כ-5,000 בקבוקים.
השמן החדש הוא שמן זית כתית מעולה. צילום: מתן חצרוניאבל לצד הסיפור של השמן החדש, גילינו בפיליון גם סיפור היסטורי מרגש במיוחד.
ביקרנו בבית בד מקומי שסיפורו קשור להצלת יהודים בתקופת השואה. בני המשפחה שהפעילו אותו סייעו להציל 18 מבני משפחה יהודית, ובזכות מעשיהם הוכרו כחסידי אומות העולם.
המפגש עם הסיפור הזה, דווקא בלב אזור חקלאי ביוון, היה רגע מיוחד. מאחורי עצי הזית, מכונות הפקת השמן והמסורת המשפחתית, מסתתר גם סיפור של אומץ, אנושיות וקשר היסטורי עמוק לעם היהודי.
מבחינתי, הביקור הזה חיבר בין שני עולמות. מצד אחד, חקלאות מקומית, מסורת ושמן זית איכותי. מצד שני, סיפור אנושי שמזכיר עד כמה ההיסטוריה נמצאת לפעמים במקומות הכי לא צפויים.
ההמלצה שלי: שלבו בטיול ביקור מתואם בכרם זיתים או בבית בד מקומי. מעבר להזדמנות לטעום שמן זית טוב, זו דרך נהדרת להכיר את האנשים ואת הסיפורים שמאחורי אחד מחומרי הגלם החשובים במטבח היווני.
השמן החדש הוא שמן זית כתית מעולה. צילום: מתן חצרוני3. טיול באגי בין ההרים: הדרך הכי יפה לגלות את פיליון

אם יש חוויה אחת שממחישה עד כמה פיליון שונה ממה שאנחנו רגילים לדמיין כשחושבים על יוון, זו נסיעה בבאגי בין ההרים.
הנוף כאן פשוט משוגע. כבישים מפותלים, שבילים שעוברים בין יערות צפופים, הרים גבוהים שמכוסים בירוק מכל כיוון, ומדי פעם תצפית שבה כל הנוף נפתח בבת אחת והים הכחול מופיע מתחתיכם.
זה בדיוק הרגע שבו מבינים את הקסם של פיליון. מצד אחד אתם מוקפים בעצים ובנוף הררי שנראה כאילו נלקח מקנדה, ומצד שני, במרחק לא גדול, נמצא הים. המפגש הזה בין ההרים הגבוהים לחופים הוא אחד הדברים שהופכים את האזור לכל כך מיוחד.
טיול באגי מאפשר להגיע לשבילים ולנקודות תצפית שלא בהכרח הייתם מגיעים אליהם ברכב רגיל. הנסיעה עצמה היא חלק מהכיף, עם עצירות לצילומים, אוויר הרים ונופים שמתחלפים בכל פנייה.
טיול באגי מאפשר להגיע לשבילים ולנקודות תצפית מיוחדות. צילום: מתן חצרוניזו גם דרך נהדרת להכיר את הצד הפחות מתויר של פיליון, את היערות, הכפרים הקטנים והטבע שנמצא ממש מחוץ לכבישים הראשיים.
ההמלצה שלי: הזמינו טיול באגי מודרך של כמה שעות, רצוי ביום בהיר. קחו בחשבון שגם אם מזג האוויר נעים ליד הים, בהרים יכול להיות קריר יותר. אל תשכחו מצלמה, כי יהיו לא מעט רגעים שתרצו לעצור ולצלם.
טיול באגי מאפשר להגיע לשבילים ולנקודות תצפית מיוחדות. צילום: מתן חצרוני4. המטבח של ניקי והטברנות של וולוס: יוון כמו שצריך
אחת הסיבות הטובות להגיע ליוון היא האוכל. אבל בפיליון גיליתי שוב שהארוחה היא לא רק מה שמונח על הצלחת, אלא גם האנשים שמכינים אותה, הסיפורים שמאחוריה והאירוח החם.
במהלך הטיול השתתפנו בסדנת בישול מקומית עם ניקי, מארחת שהכניסה אותנו לעולם המטבח הביתי של האזור. זו הייתה הזדמנות להכיר מקרוב את חומרי הגלם, את המתכונים שעוברים בין הדורות ואת האהבה הגדולה של היוונים לאוכל פשוט וטוב.
המטבח של פיליון מתבסס על ירקות עונתיים, עשבי תיבול, גבינות מקומיות, מאפים מסורתיים וכמובן שמן זית איכותי, שמככב כמעט בכל מנה.
יש משהו מקסים במטבח הזה. הוא לא מנסה להרשים בטכניקות מורכבות או במרכיבים נדירים. להפך. עגבנייה טובה, גבינת פטה, ירקות טריים, לחם כפרי ושמן זית יכולים להפוך לארוחה בלתי נשכחת.
צילום: מתן חצרונימה שאהבתי במיוחד הוא החיבור הישיר בין האוכל לאנשים שמכינים אותו. כשמבשלים עם מקומיים, פתאום מבינים שהמתכונים הם רק חלק מהסיפור. מאחורי כל מנה מסתתרים זיכרונות, מסורות משפחתיות ואהבה גדולה לאירוח.
ואם כבר מדברים על אוכל, כדאי להקדיש ערב גם לעיר וולוס (Volos), שנחשבת לאחד המרכזים הקולינריים של האזור.
וולוס ידועה במסורת הטברנות שלה, המכונות ציפורדיקו (Tsipouradiko), שבהן מגישים את משקה הציפורו היווני לצד צלחות קטנות של מזטים, דגים, פירות ים ומנות מקומיות.
באחד הערבים יצאנו לטברנה מקומית, ושוב גיליתי שהיוונים יודעים להפוך ארוחה פשוטה לאירוע חברתי. הצלחות מגיעות לשולחן, כולם חולקים, טועמים, מדברים, צוחקים ואף אחד לא ממהר לשום מקום.
כדאי לשלב את הארוחה עם טיול לאורך הטיילת של וולוס, במיוחד בשעות הערב. האורות המשתקפים במים, בתי הקפה והמסעדות מעניקים לעיר אווירה ים תיכונית נעימה.
ומה שהופך את החוויה לנעימה עוד יותר הוא המחיר. בפיליון אפשר ליהנות מארוחות טובות בטברנות מקומיות, מקפה וממאפים טריים, בלי להרגיש שכל עצירה הופכת להוצאה גדולה. כמובן שיש הבדלים בין המקומות, אבל באופן כללי מדובר באזור שמציע תמורה טובה לכסף.
ההמלצה שלי: שלבו סדנת בישול עם מארחת מקומית, ובערב אחר הגיעו לוולוס, טיילו לאורך הנמל והיכנסו לציפורדיקו לארוחה של מזטים. אל תזמינו הכול מראש, כי חלק מהחוויה הוא לגלות מה יוצא מהמטבח.
צילום: מתן חצרוניומה נשאר איתי מהטיול?
אם יש משהו אחד שאני לוקח איתי מפיליון, זה קודם כול הנוף. קשה להסביר עד כמה המקום הזה ירוק. הרים גבוהים, יערות צפופים, עצים בכל פינה, כבישים מפותלים וכפרי אבן שנראים כאילו נשארו בתקופה אחרת. ואז, ברגע אחד, הים מופיע מול העיניים. השילוב הזה הוא משהו שלא רואים בכל יום.
אבל פיליון הוא גם מסוג המקומות שלא חייבים למלא בהם כל שעה באטרקציות. להפך. הקסם שלו נמצא דווקא ברגעים הקטנים. קפה בכיכר של כפר הררי, נסיעה בין עצי זית, ארוחת צהריים שמתארכת בלי לשים לב ושיחה עם אנשים שבחרו לחיות קרוב לאדמה.
הנסיעה עם אליטה הייתה הזדמנות להכיר מקרוב את המקום שבו נולד שמן הזית החדש שלה, אבל בדרך גיליתי אזור שמציע הרבה מעבר לנופים יפים.
צילום: מתן חצרוניהסיפור של השמן הזה הוא גם סיפור על חיבור בין אנשים. יזמית ישראלית שהחליטה ליצור מוצר משלה, חקלאי ישראלי שבחר לבנות את חייו בין כרמי הזיתים של יוון, מסורת מקומית ארוכת שנים וחומר גלם אחד שמחבר בין כולם.
ואולי זו ההמלצה החמישית שלי, זו שלא נכנסה לרשימה. בפעם הבאה שאתם נוסעים ליוון, אל תסתפקו רק בחופים ובנופים. נסו לגלות גם את האנשים שמגדלים, מבשלים ומייצרים את האוכל המקומי.
לפעמים דווקא שם מסתתרים הסיפורים הכי טובים.








