Makam-Teaser

זמן אוזבקיסטן

ערים עתיקות על דרך המשי, מונומנטים איסלמים בני מאות שנים, שווקים, אוכל טוב, הרבה מאוד שטיחים בעבודת יד ומטרו סובייטית אחת מרהיבה שאיסור הצילום בה בוטל עכשיו, אחרי 40 שנה. כל זאת ועוד, מציעה אוזבקיסטן - מדינה מוסלמית מפתיעה במרכז אסיה, המרוחקת כ-5 שעות טיסה ישירה מנתב"ג. אלף לילה ולילה זה כאן

בחיי שאני לא מבינה את אלה שנוסעים כל שנה לאותו יעד. העולם גדול והחיים קצרים, אז למה להיות מקובעים על אותו ז'אנר? בלי לגחך שם ביציע. מחקרים מראים שהעולם מתחלק לשניים: לאלה שחוזרים לנפוש כל שנה באותו יעד ולאלה שמגוונים. וגיוון באירופה הקלאסית, זה ממש לא נחשב. גיוון אמיתי זה לנסוע לאוזבקיסטן. רגע, אני משכתבת: חובה לנסוע לאוזבקיסטן שבתוואי דרך המשי העתיקה במרכז אסיה. כל הקלישאות התיירותיות תופסות לגבי היעד הזה: מקום קסום (במונחים מדבריים), גן עדן לחובבי מונומנטים היסטוריים, מקומיים לבביים, אוכל משובח ושאר ירקות (בטעם של פעם) במרחק כ-5 שעות טיסה ישירה מנתב"ג (עם חברת התעופה אוזבקיסטן איירווייס, חביבת הקונקשנים למזרח הרחוק).

אני, התמזל מזלי. הוזמנתי על ידי משרד התיירות האוזבקי לביקור רשמי במדינה המוסלמית ו… קראש. משהו בהתנהלות האיטית במקום הזה, שממתנת את הקצב המערבי המוטרף שלנו – העיף אותי. ומה זה אומר איטי? למשל, שבהמתנה בין המנה הראשונה לעיקרית במסעדות באוזבקיסטן – הזדקנתי בנחת. לגמרי לוקחים שם ת'זמן באיזי. גם על רשתות מזון מהיר אין מה לדבר שם, למעט סניף ראשון של KFC שנפתח באחרונה בטשקנט הבירה. למדריך המקומי השנון שלנו, טימור, יש הסבר לקצב האיטי במסעדות: "אנחנו לא בעד פאסט פוד". ועל הדאבל מינינג המשעשע בהחלט מגיע לו: סטגדיש.

ולא רק מקדונלדס וסטארבאקס, אין בנמצא. גם זארה אין שם (יש רק Zarafshan – ה"זארה" המקומי). אז נכון שבטשקנט פה ושם אפשר למצוא רשתות בינלאומיות דוגמת מנגו ובנטון, אבל מי שמכור לשופינג מערבי עם היצע, שילך לחפש (במקום אחר). כאן זה יותר בכיוון של שטיחים, קרמיקות וצעיפים בהדפס אתני. או כמו שאומר אדי שפירא, שגריר ישראל הנמרץ באוזבקיסטן: "מי שמחפש שופינג וקזינו שלא יבוא לפה".

מאידך, המדינה הסובייטית הזו לשעבר (שקיבלה עצמאות מברית המועצות ב-1991), מתחילה, מה שנקרא, להתעורר. כאמור, באחרונה נפתח בטשקנט סניף ראשון של רשת המזון המהיר KFC האמריקנית, המתמקדת בעוף מטוגן והלא טעים בעליל לטעמי. ומאז שנפתח במחוז אנדיז'ן (andijan) במדינה מפעל לייצור מכוניות שברולט – כל מכונית שלישית בערך בכבישי טשקנט משתייכת למותג האמריקני. ואם בתחבורה עסקינן, אוזבקיסטן מתהדרת ברכבת בולט מהירה, שהלוואי עלינו. הרכבת (מייד אין ספרד) של חברת Uzbekistan railways, מאיצה ל-230 קמ"ש וגומעת מרחקים אדירים ביעילות ובדיוק מופתי. כך למשל, את בוכרה-סמרקנד היא עושה בכשעתיים. לבחירתכם, במחלקת תיירים או עסקים תמורת כ-78-98 אלף סום (כ-10-12 דולר בהתאמה) לכרטיס, כולל קפה ומאפה. ואם אתם חושקים בקפוצ'ינו עם חלב מוקצף, במזנון הממוקם בקרון אחד לפני הביזנס תשלמו 15 אלף סום (כ-2 דולר). ואגב, המטבע האוזבקי, זה קטע פסיכי לגמרי. דולר אחד שווה ערך לכ-8,100 סום, אז תארו לכם מה זה לפרוט שם 100 דולר. צריך שקית. ארנק, קטן מלהכיל.

מה לראות? מה לאכול? ואיפה לישון? ארזנו על קצה המזלג כמה סיבות טובות לטוס לאוזבקיסטן?

חיווה

ראשונה במפלס ה-וואו היא, לטעמי, העיר העתיקה של חיווה (Khiva). עיר מבצר בת מאות שנים עם אופי מוזיאוני, שנראית כמו סט של סרטי אלאדין. פאר היצירה של האדריכלות האיסלמית העתיקה עם מדרסות (בתי ספר), מסגדים עתיקים מעוטרים בעמודי עץ מגולפים, מינרטים (מגדלים גבוהים), משרביות יפיפיות, חומות עצומות והכל בגווני חול ותכלת מהפנטים. כיף להסתובב בין סמטאות העיר העתיקה – אתר מורשת עולמית של אונסק"ו שבו מתגוררים כיום כ-3,000 אוזבקים, ולגלות שהרוכלים שם מוכרים את אותן מזכרות במחירי קרטל: מגנטים, צעיפים וביגוד אתני, מפות רקומות, שטיחים, שחמטים והכל, כך לטענתם, בעבודת יד. אבל השוס, נמצא דווקא על אחד הגגות: תצפית פנורמית אפית, ואין מילה אחרת לתאר את זה, על העיר – על כיפותיה, צריחיה וחומותיה. השעה לתצפת ולצלם, היא כמובן שעת ערביים שהופכת את הכל לתפאורה כתמתמת מטמטמת. ואם בא לכם לטפס 118 מדרגות לראשו של islam khodja – המינרט הכי יפה בעיר, תזכו לעוד פנורמית מהממת. הדבר היחיד שצרם לי ברשתית העין שהסתנוורה מכל היופי הזה, הוא גמל אחד אומלל, שאחת מרגליו אזוקה לאדמה לצורכי סלפי תיירותי. נוהג אכזרי שהגיע הזמן שיחלוף מן העולם.

דמי כניסה לעיר העתיקה:
12 דולר לאדם המקנים כניסה ל-15 אתרים במתחם. (חיווה מרוחקת כשעה וחצי טיסת פנים מטשקנט + חצי שעה נסיעה ברכב משדה התעופה).

איפה לישון?
בין סמטאות העיר העתיקה של חיווה, באחת המדרסות העתיקות, נמצא orient star hotel. בניגוד למלון אוריינט המפואר בירושלים (של רשת ישרוטל), אוריינט חיווה (אין קשר לירושלמי) הוא מלון 3 כוכבים פשוט, אבל עם לוקיישן מצוין ושיק מטריף של חצר פנימית אליה משקיפים חדרי המלון. חדרים קטנטנים אך נעימים ונקיים תמורת כ-65 דולר ללילה לאדם. אגב, בכל אוזבקיסטן יש רק מלון 5 כוכבים אחד: hyatt regency בבירה טשקנט.

סמרקנד

סמרקנד (Samarkand) היא בירתו היפה של האמיר הגדול טימור לנג, הגיבור הלאומי שחלש על אימפריה אדירה במאה ה-15 וקבור במוזוליאום (אחוזת קבר) מרשים ומוזהב, הנחשב לאחד היפים בעיר (בסמרקנד פזורים כ-50 מוזוליאומים). האוזבקים סוגדים לאיש שנולד בשנת 1336, הפך למלך ב-1370 ומת ב-1405 בגיל 69. כל כך סוגדים, שבבירה טשקנט ציינו בשנת 1996 את יום הולדתו ה-660 בפתיחת מוזיאון רחב ידיים המוקיר את פועלו ושושלתו המפוארת (2 דולר מחיר כניסה למוזיאון, שמחזיק עותק משנת 1905 של הקוראן העתיק ביותר. המקורי שמור בלוקיישן אחר בעיר). אבל, עם כל הכבוד למוזוליאום של טימור, האייקון מספר 1 של סמרקנד הוא רגיסטן (registon) – מתחם שלוש המדרסות. רגע לפני שהגענו לרגיסטן, המדריך שלנו טימור, ביקש שנעצום עיניים ונפקח אותן רק כשיאמר. וכשניתן האות, נגלה לפנינו מחזה מרהיב מעשה ידיי אדם: כיכר רחבת ידיים ובמרכזה שלוש המדרסות מהגדולות ומהמפוארות שנבנו במאות 15-17, המכוסות מן המסד ועד הטפחות בקרמיקה תכולה יפיפייה. ואין זה פלא שבדרך לחתונה, זוגות הנישאים בסמרקנד עוצרים שם לבוק כלולות.

גוגואים/אג'ואים אכילים:
מכיכר רגיסטן יוצאים שאטלים (מעין מכוניות גולף) ל-siyob denqon bozori – שוק מקומי רחב ידיים, שבחלקו העליון – תיירותי לחלוטין ובחלקו התחתון – אותנטי יותר. כך או כך, אפשר לנשנש שם את הפירות היבשים האוזבקים המעולים במחירים מצחיקים: צימוקים שחורים מוארכים, מלון מיובש (הטרי, אגב, זה המלון הכי טעים שאכלתי בחיי) ואפילו גלעיני משמש – אלה ששיחקנו בהם גוגואים או אג'ואים (בשפת הירושלמים) – קלויים במלח עם טעם של שקדים קלויים. הבאזר היפה הזה בסמרקנד, פתוח בין השעות 05:00-19:00. לפני שאתם נכנסים בשערי השוק הצבעוני הזה, תכינו את המצלמות, כי בכניסה מצפה לכם חוויה נושכת: צועניות ישובות על הקרקע, מוכרות פוחלצי ושיני זאבים.

אנקדוטה ריחנית:
ברחבי העיר ובמקומות נוספים באוזבקיסטן, הבזיליקום הריחני הוא מלך הגינות הציבוריות. ולא, אף אחד לא קוטף לשים בסלט.

איפה לישון?
מלון "רגיסטן פלזה" (Registan plaza) בסמרקנד, מדורג 4 כוכבים. המלון, שנמצא בלוקיישן מרכזי בעיר, מציע חדרים עכשוויים ונעימים לשהייה עם שלט קטן על גב המיטה המורה על כיוון מכה. ועל ארוחת הבוקר המגוונת והטעימה המוגשת במלון, ביחס לחלק מהמלונות האחרים בהם לנו במדינה, אפשר בהחלט לומר אללה ואכבר.


רגיסטן

ריחות וטעמים בשוק של סמרקנד

בוכרה

ג'ינגיס חאן, שליטה הכל יכול של האימפריה המונגולית, כבש את בוכרה (Bukhara) בשנת 1220. האגדה מספרת כשעמד ליד המינרט המרשים Poi kalyan שנבנה בבוכרה במאה ה-12, רוח העיפה את כובעו מעל ראשו. כשהתכופף להרימו אמר: "אני שהכנעתי ארצות וכולם כרעו ברך לפני, אני כורע ברך לפני המינרט הזה", והורה לא להרוס אותו. מזל גדול כי המינרט הזה, בדומה למינרטים אחרים באוזבקיסטן, מעורר גם יראה (עד המאה ה-19 נהגו להשליך מהם פושעים אל מותם) וגם כבוד (מונומנטים מרשימים המתנשאים לגובה עשרות מטרים. גובהו של Poi kalyan כ-50 מטרים). למעשה, כל העיר העתיקה של בוכרה מעוררת השתאות, ולא בכדי הוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. סמוך למינרט המדובר, יש מסגד מהמאה ה-16 שפעיל עד היום (מאכלס 12 אלף מתפללים בחגים) ומדרסה עם חצר פנימית מרשימה בה למד אביו של נשיא צ'צ'ניה המכהן.

מונומנט מרהיב נוסף שכדאי לדגום בבוכרה, הוא ארמון הקיץ של האמיר האחרון של אוזבקיסטן, Seid Emir Alim Khan. מספרים כשהאמיר החליט להקים לעצמו ארמון קיץ, הוא הורה על שחיטת פר שבותר לתריסר חלקים שפוזרו בעיר, שתחילתה במאה ה-6. החלק היחיד שלא הרקיב, שם הוקם הארמון. עוד מספרים, שהאמיר – רודף שמלות מדופלם עם לא פחות מ-40 נשים – נהג לשבת במרומי מגדל סמוך לבריכה גדולה שנבנתה במתחם הארמון (ועדיין קיימת עם מים בגוון ירקרק), לצפות במתרחצות ולבחור מי מהן תתלווה היום לחדרו. נוהג בעייתי זה (במונחי עידן ה-MeToo) בא אל סיומו עם המהפכה הבולשביקית. כמעט הסתיים. גם היום פוליגמיה מקובלת בקרב עשירי אוזבקיסטן הנישאים לשתי נשים. ובחזרה למיודענו האמיר. הנ"ל ברח לאפגניסטן ב-1921, לא לפני שדאג מבעוד מועד לשלוח את אוצרותיו עם צבא גדול להרי אפגניסטן. מספרים שהורה לכמה עושי דברו להרעיל את כל החיילים שהשתתפו במסע החבאת האוצר, וכשהמרעילים שבו למסור לאמיר נ.צ. מדויק, הוציא גם אותם להורג. לימים כשברח, גילה ששיקרו לו. מאז ועד היום, יש כל מיני אינדיאנה ג'ונסים בעקבות האוצר האבוד. בשנת 1927 הסובייטים הפכו את הארמון היפיפה הזה, המעוטר ויטראז'ים ותבליטי קיר מוזהבים שאי אפשר להפסיק להביט בהם, למוזיאון.

הנקודה היהודית:
אדריכלות איסלמית מונומנטלית עוצמתית, היא רק סיבה מצוינת אחת לבקר בבוכרה. סיבה שנייה, שקרובה אלינו יותר, היא הנקודה היהודית. בבוכרה חיים כיום כ-500 יהודים מתוך כ-8,000 באוזבקיסטן כולה. מרבית יהודי אוזבקיסטן היגרו בתקופת השלטון הסובייטי לארה"ב ולישראל. באוזבקיסטן יש כיום 11 בתי כנסת, והפעילים שבהם נמצאים בבוכרה ובטשקנט. הרב אברהם יצחקוב, ראש הקהילה היהודית של בוכרה והחזן של בית הכנסת העתיק בעיר, בן 420 שנה, מספר על דו-קיום בין היהודים והמוסלמים ועל אפס גילויי אנטישמיות. "אנחנו מעריכים ומרוצים מהחיים שלנו בבוכרה", הוא אומר ומסייג, "ושלא תחשבו שאני לא רוצה לעזוב. הוריי קבורים בבית הקברות סנהדריה בירושלים". לדבריו, מדינת ישראל איננה מסייעת לקהילה היהודית בשימור בית הכנסת העתיק שסדקים פוערים את קירותיו, וכי הישועה באה מתרומות של תיירים. כשפצח במזמור תנכ"י כלשהו – דמעתי. אין מה לעשות. בית כנסת עתיק במדינה רחוקה, פורט על משהו.

שטיח מעופף:
על פי נתוני שגרירות ישראל באוזבקיסטן, כ-4,000 ישראלים ביקרו במדינה במחצית הראשונה של השנה. מספר שהכפיל עצמו בעקבות החלטת אוזבקיסטן לבטל באחרונה את הצורך בוויזה בכניסה למדינה. מרבית התיירים הישראלים מגיעים גם לבוכרה. אומנם לא מדובר בגדודים, אך מספיק כדי שרוכלי העיר ילמדו כמה מילות שיווק בעברית כמו למשל, "שטיח מעופף בבקשה". הכוונה היא כמובן לא לסוכנות הנסיעות, אלא לשטיחי המשי/צמר כבשים/בייבי גמלים בעבודת יד שהאוזבקים מתגאים בהם ומציעים אותם למכירה בשווקים ובחנויות במחירים של החל ממאות דולרים בודדים ועד עשרות אלפי דולרים לשטיח בגודל ממוצע. בין אם השטיחים אכן בעבודת יד ובין אם תעשייתיים או מיובאים מאזרבייג'ן, שלדברי השגריר שפירא, אוזבקיסטן מוצפת בהם – עדיין מדובר בשטיחים מרהיבים ביופיים, שבארץ בוודאי היו נמכרים במחירים אסטרונומיים.

אוש-פלוב ונקניק סוס:
אז ככה, התפריט בכל המסעדות בערים המרכזיות והמתויירות: סמרקנד-בוכרה-חיווה-טשקנט, הוא אותה גברת בשינוי הדרת. תמיד אבל תמיד, קודם מוגשים כמנת פתיחה – סלסילת לחמים אוזבקיים עגולים מעולים, מגוון סלטים (סלק, כרוב), ירקות טריים (עגבניות מלפפונים, כוסברה, פטרוזיליה, צנון, פלפל חריף) וקומקום תה; כמנת ביניים – מרק אורז עם קציצות או חתיכות בשר כבש; וכמנה עיקרית – מגוון שיפודי כבש-בקר-דג או התבשיל המסורתי אוש-פלוב. אני רוצה להתעכב על ה-אוש-פלוב (osh-plov): מעדן אוזבקי (ומרכז אסייתי) המבוסס על אורז, גזר כתום או צהוב (תלוי באזור), חתיכות בשר ושומן כבש ולפעמים בשר בקר, צימוקים (לא תמיד) וגרגירי חומוס – היסטרי. במסעדת chayxana chinar בבוכרה, אכלנו את הגרסה הכי מוצלחת של האוש-פלוב תמורת 61 אלף סום (כ-7.5 דולר לקערה ענקית).

איפה לישון?
המלונות בעיר העתיקה של בוכרה הם מלונות בוטיק קטנים נוטפים אופי. אחד כזה הוא מלון Lyabi house שנפתח ב-1996, סמוך ל-ליאבי חאוז – כיכר עתיקה עם בריכה גדולה אותה סובבים מבנים היסטוריים מרשימים ומסעדות. במבנה ששימש כבית משפחה מהמאה ה-19, יש 38 חדרים פשוטים ונעימים הפונים בחלקם לפטיו אוריינטלי מהמם. אולם, השוס של המלון הזה, שעבר ועדיין עובר שיפוץ, טמון בחדר האוכל האינטימי שכתליו מחופים ציורי ותבליטי קיר צבעוניים מדהימים. חוץ מבעיית מים פושרים במקלחת, המלון הזה, שנמצא במרחק הליכה ממסעדות ומהשוק, מקבל דוז פואה. כמה עולה? 60 דולר לאדם ללילה על בסיס ארוחת בוקר ו-75 דולר לזוג.

טשקנט

טשקנט בירת אוזבקיסטן, היא אחת הערים העתיקות על דרך המשי המפורסמת. רעידת אדמה שפקדה את העיר ב-1966, הרסה את רוב העיר העתיקה שלה. אומנם לא נותר הרבה מימי הפאר שלה, אבל עדיין יש מה לראות ולעשות בטשקנט. מה לראות בעיר?

הסודות נחשפים – המטרו של טשקנט
המטרו של טשקנט היא לא עוד רכבת תת-קרקעית עם קבצנים וסחלה. כאן מדובר במאסטר פיס מרהיב ומצוחצח. ועכשיו, אחרי ששלטונות אוזבקיסטן ביטלו ביולי האחרון את האיסור לצלם שם ב-40 השנים האחרונות, המטרו היא לעניות דעתי האטרקציה הכי מסקרנת בעיר. האומנות, האדריכלות המרהיבה המשלבת מוטיבים איסלמים וסובייטים, גופי התאורה המעניינים, אריחי הזכוכית, הקרמיקות, השיש, המתכות, הפסיפסים והדיוקנאות (דוגמת זה של האסטרונאוטית הסובייטית ולנטינה ולדימירובנה טרשקובה, שהייתה האישה הראשונה בחלל) – כל אלה ועוד הופכים את המטרו למוזיאון חי מרתק. עולם ומלואו תת-קרקעי, שהכניסות הצנועות אליו כלל לא מרמזות על צפונותיו. בקיצור, אם אתם בטשקנט, כנסו וגלו בעצמכם (מחיר נסיעה במטרו 1,200 סום שהם 15 סנט. קונים ז'יטון כחול שתקף לנסיעה אחת. לא משנה לאן). רק קחו בחשבון, שמותר לצלם את הפלא, למעט המנהרות מהן מגיחה הרכבת. ב-1977, שלושת קווי המטרו של טשקנט, הפכו גם לאתר צבאי ייעודי ולמקלט גרעיני – דבר שדרש אמצעי בטיחות מחמירים שאסרו על אזרחים לצלם. כיום, שוטרים הפרוסים במטרו אוכפים את איסור צילום המנהרות. הם גם לא מאפשרים לעשות איתם סלפי. כל השאר מותר.

בכלום כסף – השוק הגדול של טשקנט
צ'ורוס (chorus), השוק הגדול של טשקנט, הוא פסטיבל של צבעים וריחות המחולק למתחמים לפי נושאים: מתחם לפירות וירקות, מתחם ללחמים ועוגות, לקרמיקות, למוצרי קש, לטקסטיל ונעליים ומתחם דו-מפלסי מקורה בכיפה ענקית לדגים, בשרים וגבינות – בקומה התחתונה, ופירות יבשים ופיצוחים – בקומה העליונה. גם כאן, הקלישאה התיירותית: "ללכת לאיבוד בין הסמטאות", מומלצת ליישום. קחו לפחות חצי יום "ללכת לאיבוד" בין הדוכנים הרבים ותגלו שוק אקזוטי מצוחצח ושקט. כאן אין אשפה על הרצפה, לא עולים ניחוחות מבעיתים ואין קריאות "רק היום" כמו בשוק הכרמל. הרוכלים כאן לא דוחקים בך לקנות ותכל'ס, הם יותר שקטים מהציפורים שמצייצות בכלובים שתלויים שם למכירה (ראו סעיף 3 במסגרת הראשונה בכתבה). גולת הכותרת של השוק הזה, הוא מתחם האוכל המוכן. עשרות מנגלים, בזה אחר זה, עם כמויות אדירות של בשר על האש. החל משישליק-קבב ועד לשונות בקר. לא לצמחונים.

טאג' מאהל סטייל – מסגד מינור
מסגד מינור (minor mosque), הלבן הגדול שנבנה בעיר ב-2014, עושה דה ז'ה וו לטאג' מאהל בהודו. ולא במקרה. במוזיאון להנצחת האמיר טימור, אבי האומה האוזבקית, טוענים שידו של אחד מצאצאיו של האמיר הייתה בתכנון הטאג' מאהל המפורסם בהודו, ושבעלי מלאכה מסמרקנד ובוכרה לקחו חלק בבנייה של אחד משבעת פלאי תבל (דגם של הטאג' מאהל מוצב במוזיאון של טימור). מסגד מינור נבנה ביוזמתו של אסלאם קרימוב, נשיאה הראשון של הרפובליקה של אוזבקיסטן, שהלך לעולמו כשנתיים לאחר מכן. המסגד המדהים הזה (מיועד ל-7,000 מתפללים), משלב אלמנטים אדריכליים איסלמים עתיקים לצד מודרניים. להיות נוכח במסגד הזה בשעת תפילת המואזין, היא חוויה רוחנית. אגב, מול המסגד, רואים היטב את מגדל הטלוויזיה הגבוה והמרשים של טשקנט.

יד ושם – גרסת טשקנט
טשקנט שופעת אנדרטאות הנצחה, שבחלקן שווה לבקר ולו בשביל הסיפורים המצמררים שמאחוריהן. אחת מהן היא האנדרטה לזכרם של נרצחי סטאלין. מונומנט מרשים המנציח את אלפי האוזבקים – משכילים ואנשי רוח – שנרצחו רק כי דעתם הנאורה לא התאימה לפסיכופט הרוסי. למעשה, כל שכבת המשכילים במדינה נמחקה בין השנים 1935-1938. (אוזבקיסטן סובלת גם היום ממחסור חמור בשכבות משכילות. לא בגלל טבח רחמנא ליצלן, אלא בגלל בריחת מוחות בהיקף קולוסאלי). סמוך לאנדרטה המרשימה יש מוזיאון המגולל את הסיפור כולו (museum of memory of victims of the repression). כל הקומפלקס הזה, שוכן על גדות נהר Bozsuv canal, מקום מקסים כשלעצמו לאתנחתא בטבע.

אנדרטה נוספת עם עוד סיפור נוגע ללב, נמצאת למרגלות אולם הקונצרטים הגדול של טשקנט (4,000 מקומות ישיבה). על זוג אוזבקים שנתנו מקלט ל-14 ילדים במלחמת העולם השנייה, בין השנים 1941-1943, בהם יהודים. וזאת, בזמן שילדם שלהם שירת בחזיתות הקרב. סיפור גבורה שהיווה השראה לסרט עטור שבחים משנת 1962, You are not an orphan. האנדרטה, שנבנתה ב-1982, מסמלת אחריות הדדית, סובלנות ושותפות. אם המשפחה, בחרי, שמה הפרטי, קיבלה מאוחר יותר אות גבורה.

הבולסת חוקרת – איפה לאכול בטשקנט?
ניגש ישר לתכל'ס. איפה ומה לאכול בטשקנט? הנה ממצאי הבולסת החוקרת:
מסעדת salsal – המטבח האוזבקי הוא חגיגה קרניבורית אחת גדולה. באוזבקיסטן אוכלים הרבה מאוד: כבש, בקר וגם בשר סוס המוגש בתצורת נקניק. הבשרים טעימים מאוד (לא העזתי לטעום את הסוס), אבל כדי לגוון קצת נספר לכם שבמסעדת סלסל מומלץ להזמין גם שיפוד סלמון. תודו לי אחר כך.
מסעדת la piola – אז נכון שמרק האורז המסורתי עם בשר הכבש, מוגש בכל המסעדות באוזבקיסטן כמנת ביניים. אבל במסעדה הזו, המרק הזה מושלם.
מסעדת caravan – גם כאן, הבשרים, הסלטים והלחמים מעולים, אבל מרק הדלעת בהחלט עולה על כולם. במסעדה הזו, הסמוכה לשגרירות ישראל בטשקנט, אפשר גם ללגום קפוצ'ינו טוב. מצרך נדיר שכמעט ואין בבתי אוכל אחרים. באוזבקיסטן התה שולט.


מסגד מינור

המטרו

האנדרטה

תאמינו או לא – 10 הדברים המוזרים באוזבקיסטן

מעלית בכאילו: במלון caravan בעיר אורגנץ' (urgench) הסמוכה לעיר חיווה, תלוי בכל קומה פוסטר של מעלית במקום הדבר האמיתי. ועד שתבנה שם מעלית אמיתית, אורחי הקומות העליונות במלון, המעוצב בקיטשיות יתר מוזהבת, יאלצו להמשיך לטפס עם מטלטליהם במדרגות הלולייניות.

שוטר של נייר: בכבישי אוזבקיסטן אפשר לראות פה ושם שוטרים וניידות משטרה מקרטון. הרתעה זו באה לביטוי גם בדמות הולכי רגל מקרטון במעברי חצייה נטולי רמזורים. עוד בענייני תנועה: הנהגים האוזבקים לא ששים להוריד את הרגל מהגז. כך לפחות התרשמתי כשניסיתי לחצות כביש במעבר חצייה בטשקנט. אבל כשהם כבר נותנים זכות קדימה, הם עושים זאת באלגנט: מאותתים להולכי רגל עם שני וינקרים לפני ההגעה למעבר החצייה ועד לעצירה.

ציף ציף, שריק שרק: מסתבר שהאוזבקים מאוד אוהבים סאונד של ציוץ ציפורים. כל כך אוהבים, עד שהם מוכנים לשלם עד 100 דולר (בזמן שהשכר החודשי הממוצע במדינה עומד על כ-200 דולר) כדי לתלות בסלון כלוב עם ציפור שיר המכונה באוזבקית Bedana (quail באנגלית, שליו בעברית) ונמכרת בשווקים. ביצי השליו מוגשות בתבשיל האוזבקי המסורתי המצוין, אוש-פלוב (osh-plov).

שברולט לכל פועל: בערך כל מכונית שלישית בכבישי טשקנט היא של המותג שברולט, ויש לזה הסבר. יצרנית המכוניות האמריקנית פתחה באחרונה במחוז andijan במדינה מפעל ייצור.

כמו של מכשפות: רחובות אוזבקיסטן נקיים וממורקים עד רמת העלה. לסופר-טיפוח הזה אחראים: חינוך טוב מבית ונשים, מטאטאות רחוב, שניתן לראות בכל מקום: בכבישים ובגינות ציבוריות. הן ממרקות את האספלט עם מטאטאים הום-מייד שמזכירים מטאטאים של מכשפות מהאגדות.

לובי עם שיניים: ממשלת אוזבקיסטן נוהגת להלין משלחות פורמליות במלון טורקסטון (turkeston) בטשקנט הבירה. המלון עם הלוק הסובייטי, ממוקם במתחם מבוצר בחומות וגדרות בדומה למתקן צבאי. אבל מילא זה, את פני הבאים מקדם אקווריום גדול עם דג-כריש.

גז צחוק 1: תשתיות זה לא הצד החזק של אוזבקיסטן. תעלות ניקוז פעורות בצידי כבישים במרכזי ערים, שבחוסר שימת לב אפשר למעוד לתוכן. אבל הכי מוזר, הם צינורות להולכת גז ביתי שעוברים כשתי וערב בין הבתים בגבהים שונים.

גז צחוק 2: חלק מהאוטובוסים הציבוריים במדינה מונעים בגז דחוס המוחזק במעין מיכלים ארוכים המונחים על הגג. בפקיסטן כבר קרה שאוטובוס כזה התפוצץ בעבר וגרם למותם של נוסעים. לא מצחיק בכלל.

עשירים בכאילו: המטבע האוזבקי, זה קטע פסיכי לגמרי. דולר אחד שווה ערך לכ 8,100- סום, אז תארו לכם מה זה לפרוט בצ'יינג' 100 דולר. צריך שקית. ארנק, קטן מלהכיל.

בוכרה של מטה: במסעדת mohichehri בבוכרה (אל תחמיצו שם את מרק הקציצות המצוין), יש בעיה. יותר נכון חידה: מדוע הסגירה של הדלתות בתאי השירותים (גברים ונשים. בדקתי) היא בגובה כ-50 ס"מ מהרצפה (פחות מגובה ברך) ולא בגובה סטנדרטי? אין לי שמץ.

מודיעין שלום

האם בטוח לטייל באוזבקיסטן? בפיגוע שארע בשנת 2004 בכניסה לשגרירות ישראל בטשקנט, בירת אוזבקיסטן, נהרגו שני עובדי שגרירות, אזרחים אוזבקים. אנדרטה קטנה לזכרם ניצבת עד היום צמוד לשער הכניסה. כשנה לאחר מכן, אדם לבוש מעיל עורר את חשדם של מאבטחי השגרירות. הם קראו לו לעצור, ירו באוויר וכשלא נשמע ירו ברגליו ולאחר מכן הרגו אותו. האיש נשא על גופו מטען דמה. אז נכון ששגרירות ישראל בטשקנט, בירת אוזבקיסטן, הייתה (ואולי עדיין, אין לי שמץ) על הכוונת של איסלמיסטים קיצונים. אבל, התחושה הכללית היא של מדינה בטוחה לתיירים. אולי זה בגלל הנוכחות המאסיבית של שוטרים בכלל ושוטרי משטרת תיירות בפרט, ואולי בגלל שאוזבקיסטן היא מדינה מוסלמית חילונית. (באירופה רואים הרבה יותר נשים עם בורקות).

איך כדאי לטייל באוזבקיסטן? התיירות הישראלית לאוזבקיסטן היא ברובה בקבוצות מאורגנות, וחבל. עלות מדריך טיולים מקומי, שיתפור לכם טיול בהתאמה אישית, נעה בין 30 ל-40 דולר ליום. תשאלו את בני הזוג גולן, פנסיונרים מאשדוד שביחד עם זוג חברים נוסף מטיילים כבר למעלה מחודש בדרך המשי, אך ורק עם מדריכים מקומיים. בני הזוג גולן – שיצאו לטענתם לטיול הגדול מטעם תנועת פי"ל: פחות ירושה לילדים – מספרים ש"בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו, אנחנו לוקחים מדריך מקומי וזה נהדר".

מתי לטייל באוזבקיסטן? התקופה המומלצת ביותר לטייל באוזבקיסטן (המונה 32 מיליון תושבים) היא בחודשים מאי-יוני וספטמבר-אוקטובר. אנחנו ביקרנו בתחילת אוקטובר ומזג האוויר היה מושלם. לא חם ולא קר מדי, והכי חשוב בלי לחות (לאוזבקיסטן אין גישה לים. מעולה לעור הפנים והשיער). בחורף הטמפרטורה צוללת מתחת לאפס ובקיץ, כיאה למדבר, חם מאוד.

Wifi: אין טעם לרכוש חבילת גלישה מהארץ. רוב הסיכויים שהיא לא תעבוד כאן (בדוק). אי לכך ובהתאם לזאת, הכי טוב לרכוש תמורת דולרים בודדים sim מקומי שעובד נהדר (בדוק).

למי לא מתאים: לחובבי יעדים מפנקים עם מלונות פאר/ספא/בריאות. אוזבקיסטן היא גם לא יעד קלאסי למשפחות עם ילדים קטנים. אין מלונות הכל כלול וגם לא אטרקציות בשפע.

צילומים: ספיר פרץ זילברמן, אדי גרלד ועפר קידר

הכותבת הייתה אורחת משרד התיירות של אוזבקיסטן כחלק ממשלחת ישראלית בראשות פרופ' יואל מנספלד, ראש תכנית M.A בתכנון ופיתוח משאבי תיירות באוניברסיטת חיפה