לחרוש את מונגוליה: יומן מסע אישי במדינה המרתקת ביותר באסיה

פרק 1: הגשמת חלום ילדות

הדרך שלי למונגוליה מתחילה בראשית שנות ה-70 בילדות. אני זוכר את יום שישי בצהריים כשעיתון הצהריים של ידיעות אחרונות הגיע ובתוכו העמוד הכפול של 'אטלס ידיעות אחרונות' שאספתי באדיקות כל סוף שבוע. הפעם הייתה בו מפת מונגוליה. מחשבותיי, אז כילד, נדדו למדבר שלה, הגמל הדו-דבשתי והאנשים העומדים ליד בתים עגולים. התמונות היו בשחור לבן. חלפו להם 5 עשורים ואני ממריא מאיסטנבול להגשים חלום.

אחרי 7 וחצי שעות טיסה, אנחנו נוחתים על המסלול הבודד בנמל התעופה ג'ינגס חאן, באולן בטור, עיר הבירה של מונגוליה. במבט הציפור, נמל התעופה נמצא בשטח מישורי רחב ידיים. נמל התעופה ג'ינגס חאן נבנה לאחרונה והוא מאוד פונקציונלי, מהשרוול הליכה קצרה לביקורת דרכונים ומשם לאולם המזוודות. אין כאן עשרות טיסות בינלאומיות שנוחתות ולכן הנמל מאוד מתוקתק. הנמל נמצא כ-30 עד 40 דקות נסיעה מעיר הבירה.

ביציאה מאולם מקבלי הפנים אנחנו רואים את השלט עם שמנו ופוגשים את המדריכה המקומית, שמה אותכא, ובבא הנהג. במיומנות רבה הוא אורז את המזוודות, תיקי הצילום, הטרולים, תיקי הגב, חמש כיסאות פיקניק מתקפלים, שולחן מתקפל, צידנית ומים. רגע, איפה תשב המדריכה? כיסא מיוחד בשורה השלישית ואותכא ישובה כמו מלכה בין הררי ציוד מאובטחים.

אני מסתכל סביב, צובט את עצמי, הנה הילד מהמושבה נפגש עם החלום - הגעתי למונגוליה אני הולך לכבוש עוד יעד מהאטלס של ידיעות אחרונות ומהקלפים של העולם המופלא.

מנמל התעופה אנחנו נוסעים לנסות לצפות בגאווה הלאומית המונגולית - סוסי הפרא. נסיעה של שעתיים עד לפאתי שמורת הטבע, שמורה ייחודית, בהן שוכנים במרחבים סוסי הפרא המונגולים. הנסיעה לשמורת הטבע חושפת את יופייה המיוחד של מונגוליה מהר מאוד אנחנו נפרדים מכבישי האספלט לדרכי עפר עד לכניסה לשמורה. הדרך מרהיבה ביופייה, אלה מרחבים אין סופיים, ירוק מאוד למרות שזהו מדבר גבוה, מדבר שכמות המשקעים בו גבוהה.

מונגוליה היא מדינה מישורית ברובה כמעט כולה מדבר גבוה במזרח אסיה. חלקה הדרומי של המדינה הוא המדבר הגובי, וחלקה הצפוני של מונגוליה הוא מדבר גבוה הנעטף על ידי פסגות הרריות. האקלים כמו בכל מדבר הוא קיצוני - בקיץ חם מאוד וקר מאוד בחורף. מונגוליה גובלת ברוסיה מצפון וברפובליקה העממית של סין מדרום. למרות שהיא גובלת רק עם שתי מדינות, יש לה קו גבול ארוך במיוחד המסתכם למעלה מ - 8000 ק"מ. מרבית מתושבי מונגוליה חיים עדיין באופן מסורתי את תרבות הנוודים העתיקה במונגוליה. זה מתבטא בכל תחומי החיים - הנדידה, סוג המגורים, בעלי החיים, המזון ואפילו כלי הנגינה שמתאימים למסעות במדבר. התרבות הסינית השפיעה על התרבות המונגולית. המפגש הראשוני עם מונגוליה מתחיל בגובה של למעלה מ 2500 מטר. אין עצים וברקע גבעות מתרוממות מהמרחבים הישירים. העיניים מנסות להתרגל למראות החדשים כשבדרך רובצים/מהלכים אלפי כבשים ועיזים, סוסים וגמלים.

השמורה נועדה לשמור על סוס הפרא המונגולי שכאמור הם גאוות המונגולים. סוסי הפרא שצבעם חום בהיר נכחדו בחורף קשה בשנות ה 1930. שניים עשר סוסים הובאו חזרה באמצע שנות השישים מגן חיות באנגליה כדי לנסות לחדש את הסוסים בטבע מאז ועד היום יש כבר כמה עשרות ורובם חיים בעדרים בשמורת הטבע.

קיבלנו את הג'אר שלנו (כמו אוהל גלמפינג שבמערב קוראים לו יורט) ואחרי מנוחה קצרה יצאנו לחפש את סוסי הפרא. השמש שחיממה אותנו בשעות האחרונות החלה להעלם והטמפרטורות כיאה למדבר מתחילות לצנוח.

את הסוסים צריך לחפש בתוך השמורה - ברוב שעות היום הסוסים רובצים ומשוטטים על פסגות ההרים בגובה כדי לתפוס בריזה ובעיקר מסתתרים מהשמש בצילם של הסלעים. אחר הצהריים הסוסים יורדים למקורות המים שם ארבנו להם. כשהם הגיעו חיכו להם עשרות מטיילים. יושבים בשקט מופתי ומתצפתים על סוסי הפרא.

סוס הפרא נקרא גם סוס פרז'וואלסקי על שמו של חוקר רוסי שמצא אותו בערבות אסיה. לפני כמאה שנה הם עוד שרדו במספר גני חיות. איגוד השימור העולמי הגדיר את מצב שימור הסוסים כסוג בסכנת הכחדה. על פי המדריכה שלנו העדר מונה יותר מ-50 פרטים בוגרים החיים בטבע בחופשיות בשנים האחרונות.

אנחנו רצינו להצטרף לחובבי הטבע והסוסים ובכדי לראות אותם טוב יותר, שלחנו רחפן לאוויר ואז התרחש הבלתי מתוכנן - אין יותר על מה להסתכל כל הסוסים נמלטו חזרה להרים. כך שהתצפית שלנו הסתכמה בלראות בעיניים זנב סוס אבל בצילומי רחפן הם רצים במלוא הדרם. לצערנו המעשה התמים שלנו הוציא מדעתם את עשרות המתצפתים. אפשר היה לראות בעיניים שלהם שהם רוצים לעשות בנו שפטים. התנצלנו, מאחר והסיכוי למצוא אותם שוב היה קלוש. מילטנו עצמנו חזרה ל"בית ספר שדה" כי לא היינו רצויים ברחבי השמורה. הכניסה לשמורה היא בעצם חוות לינה עם מספר ג'ארים ומספר מבנים מאבן שמשמשים לחדרי לימוד ומחקר.

בג'ארים אין מקלחות ושירותים צמודים, אלא המקלחות משותפות וכשקר או חשוך או לפנות בוקר ההליכה לשירותים ולמקלחת פחות נעימים. אחרי ארוחת הערב בחדר אוכל, פרשנו כל אחד לג'אר שלו ללילה ראשון. הטמפרטורות צונחת ובג'אר קר - ואז מגיעה מישהי והדליקה את תנור העצים שבמרכז הג'אר ונהיה חם כמו בסאונה דנית. מיטת העץ הגבוה (סינגל אין דאבל) עם סדינים לבנים צחורים קלטה אותי בשנייה לשינה. אך בלילה מתעוררת בעיה כשלאט לאט העצים נשרפים והופכים לאפר ואין מי שיחדש את הספקת העצים לתוך התנור ואז נהיה קר. קר מאוד מאוד בתוך הג'אר.

עוד טעות שלי שנעשתה בארוחת הערב, שתיתי הרבה תה מה שהעיר אותי באמצע הלילה. חוץ מהקור, זה הצורך ללכת לשירותים ואז מתחילה הדילמה האם יוצאים ברוח ובגשם לשירותים שהם במרחק של 50 מטר ממך. זהו שלא - התאפקתי עד חמש בבוקר. בחמש וחצי הייתי אחרי מקלחת חמה. קפה שחור בפתחו של הג'אר, אגב, כל הפתחים של הג'ארים פונים דרומה כי הרוח היא צפונית.

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לכיוון עיר הבירה העתיקה של מונגוליה. שוב דרך ארוכה החולפת בנופים עוצרי נשימה ובמרחבים הלא נתפסים בעין. הנסיעה מהשמורה שממוקמת במרכז המדינה לעיר הבירה העתיקה של מונגוליה חוצה מרחבים אין סופיים מרהיבים הרוב זו נהיגת שטח 4×4. ממרחקים נראים חוות בודדים עם מספר ג'ארים. לי זה מזכיר את התקופה הרומנטית שהבטנו על הבדואים שחייו סביבנו בשדות של המושבים בילדותנו. בתוך הירוק במרחבים אלפי כבשים, עיזים, פרות עדרי סוסים ואורחות גמלים הכול משתלב כל יפה בתוך הנוף האינסופי.

אנחנו יושבים ברכב שעות, שקט, כל אחד שקוע במחשבותיו למעט קולות פיצוח האגוזים הבוטנים ופיסטוק שמפלחים את האוויר וקולה של אותכא כשיש משהו חשוב להגיד על הדרך. לצאת למסע עם צלם גיאוגרפי זה כולל הרבה הוראות עצירה פתאומיות לנהג, וגם כאן מושון מזהה פריימים והנהג מתחיל להבין עם מי יש לו עסק. מידי פעם במהלך הנסיעה עופר מעלה את הרחפן כדי לאסוף עוד צילומים.

פרק 2 - חיי הנוודים המונגולים

את סיפור הדרך אקדיש למונגולים שחיים חיי נוודים בג'ארים בצניעות רבה ובעיקר בקשיחות מטורפת.

שש וחצי בערב, השמש נוטה לכיוון מערב. מיד אחרי שקיבלנו את הג'אר החלטתי לצאת להליכה במרחבים. מונגוליה עם המישורים האין סופיים שלה מזמינה הליכה - הקור ממריץ את הגוף והמרחבים קוראים לך. מעבר לגבעות השמש צובעת את המישורים ומחזקת את הצבעים של המשטחים הירוקים ואת צבעם של השבילים החומים, זו שעה שמבליטה מאוד את השוני בין הירוק לחום. כיף לשחרר אנרגיה בהליכה על האדמה הלחה. אימא אדמה מחזירה לי אנרגיות טובות והיא מכילה את חווית היום - כנראה בגלל שאת מרביתו עשינו ברכב.

דבר מה מוזר באוויר למרות הסביבה המאוד כפרית ושטחי המראה שמסביב - אין ריח של צרכים של בעלי חיים בשטחי המרעה. לא של כבשים, לא של פרות וגם לא של יאק. אני ציפתי שהעדרים הרבים ישאירו סימני דרך ובעיקר סימני ריח. מתי כן נפגשים עם הריח? כשמגיעים קרוב לג'אר. מכלאות שקרובות לאוהלים ובשטחים שחולבים בהם את החיות הביתיות. בינתיים יצאנו לחפש משפחה שאפשר יהיה לראות איך נראים חיי הנוודות.

בשוטטות שלנו בין עדרי הצאן, העיזים השחורות הנמוכות (מומחיות בטיפוס הרים) כצבען כך הן רעות ועצבניות, הפרות בדמוי יאק (זה סוג של פרה שהתערבבה עם יאק), עדרי הסוסים, היאק וכלבי רעייה - אלה ההולכים על ארבע. נדמה שההולכים על שתיים לא נראו בשטח. חיפשנו ג'אר שהיה פתוח ושיארח אותנו - כמו שאומרים לראות בעיניים את החיים האמיתיים.

צמוד לג'ארים חונים רכבים וטרקטורים, הכלבים נובחים אבל הדלתות היו נעולות וסגורות עם מנעול קטן שיכול להיפתח בנשיפה - כנראה שבהרים אין גנבים. אחרי שעברנו כמה ג'ארים מצאנו משפחה עם אם, בת ותינוק שהיו עסוקות בטיפול בחלב שנחלב מכל אחד מהיצורים ההולכים על ארבע ושמייצרים חלב, חמאה וגבינה קשה. טעמתי מהחמאה ומהגבינה היבשה שעמדה באופן חופשי חשופים לרוח ולשמש - מוזר, לא נצפו זבובים במרחב הגבינות. על אחד העמודים היה קשור בד צבעוני ממנו ניגרו מי הגבינה, פיילה מפח היה מונח על האדמה - מונח כחצי מטר מהעמוד. תשאלו למה? בגלל הרוח. הרוח שנושבת ומובילה את זרזיף המים היישר למרכז הפיילה המים היוצאים מהגבינה משמשים גם הם למשקה אלכוהולי. חלק ממשטחי גבינות נמצאים תחת מכבש עץ. מכבש שהוא שתי פלטות עץ עם מוט וציר שעובד על הברגה ושפוחס את שתי משטחי העץ - ממש כמו שכבשו פעם את הזיתים.

ימים אחרונים של קיץ, ימים אחרונים שבהם יש משימות רבות, אלה ימים שצריך להכין הכול לחורף שממש מעבר לפינה. בחורף הטמפרטורה צונחת למטה ממינוס 30 מעלות. תוסיפו לכך את הרוח ותגיעו גם למינוס 50. לכן, לקראת החורף צריך הרבה עצים להסקה, לאסוף הררי גללים של ההולכים על ארבע מיובשים, להכין מזון לבעלי החיים שאינם מסוגלים להגיע לשטחי המרעה מתחת לקרח. הכול קופא כאן. החיים בשטח קשוחים וקשים. הרבה עבודת הכנה ורוב רובה נעשה על ידי הנשים.

בג'אר השני שביקרנו ראיתי איך מיצרים וודקה מהמים שניגרו מהחביצה של הגבינה. לא וודקה חריפה ולהפתעתי הייתה אפילו טעימה. האישה אירחה אותנו בהפתעה, לא היה לה מושג שנגיע אליה. המארחת שחטה כבשה כמה שעות לפני שהגענו ושנכנסנו לג'אר היא הרימה את המכסה מעל לקדירה וחשפה את התבשיל שהכינה. הכבד של הכבשה שטעמתי (סליחה על כך שלא הייתה תעודת כשרות) היה מדהים וטעים במיוחד ויחד עם הוודקה, מנת הבשר החליקה טוב בגרון.

הרבנו בשאלות על החיים, על הקושי, על הילדים ואיך הם גדלים במרחבים ובעיקר עניין אותנו החינוך שלהם. אל דאגה יש להם כישורי חיים טובים מהילדים שלנו. החלק של הישרדות בשטח מובנה בילד, כך גם הרכיבה על סוסים ונהיגה.

הילדים יוצאים לבית הספר בגיל 6 הנמצא 5 קילומטר הליכה ממקום הג'אר. הולכים ביום ראשון וחוזרים רק בשישי. אין ימי הסתגלות, הולכים לבית ספר ונשארים שם. החיים כאן קשוחים - גם לתלמידים הצעירים. בחורף יש שבועות שהם לא חוזרים הביתה למשפחה ולג'אר החם כי הדרכים חסומות. אין פינוקים ואין קיטורים. בחלק מהמקרים אימהות עוזבות את התא המשפחתי ומתמקמות בסמוך לבתי הספר - כדי להיות קרובים לילדים.

לחיות בתאים משפחתיים קטנים, משולב עם חיי נוודות כרועי צאן יש בכך הרבה רומנטיקה, אך זו עבודה סופר קשה כי צריך לשרוד. כי צריך לדאוג למשפחה אוכל, חימום הג'אר וצריך לדאוג לבעלי החיים כולל מזון וכמובן שמירה כנגד זאבים לא יטרפו אותם. חזרנו שמחים וטובי לב אחרי שטעמנו מהוודקה, אני שבע מחטיפי הכבשה שאכלתי היישר לג'אר ללינת הלילה.

ומהג'אר חזרה לעיר העתיקה. התרבות המונגולית עתיקת יומין ורצופת קרבות וכיבושים. העיר העתיקה של מונגוליה מזכירה את העיר האסורה בסין. חומה סביב, שער מרכזי עם דלת עץ גדולה בעלת פיתוחים ומעליה פגודות. יש כאן ארכיטקטורה טיבטית, יפנית וסינית ולנזירים כאן הוחלפו המלבושים והם ייחודיים למונגוליה.

הבוקר נפתח בתפילות שהתקיימו במנזר בודהיסטי במרכז עיר הבירה העתיקה של מונגוליה. חמישה נזירים משולבים עם כמה מקומיים. המקומיים שבמבט חטוף לא נראים מעשירי האזור, הביאו לנזירים את מיטב התוצרת החקלאית. אנחנו יחד עם כמה ישראלים שהצטופפו בבית האלוהים הבודהיסטי לטקס דתי כתפילת בוקר. אחרי שהבנו שגם כאן כמה פרזיטים (הנזירים) מנצלים את ההמונים לצרכים האישים. כשסיימנו להתפעל מהקולות של הנזירים ומהארוחה הדשנה שלהם, יצאנו שוב למרחבים האין סופיים של מונגוליה.

החזרה שלי על המושג מרחבים היא מחויבת לכתיבה - העין הקולטת והעושה שידור ישיר למוח, לא מסוגלת למצוא ולהבין עד כמה שאין סופי הוא הנוף הנגלה. בשביל הפרופורציה מונגוליה גדולה מישראל פי 70 והיא משתרעת על למעלה ממיליון וחצי קילומטרים רבועים. במונגוליה 3.6 מיליון תושבים, למעלה מ-60% מהם גרים במרחבים בסוג של חיי נוודות. כש-90% מהמשפחות מקיימות אורח חיים עתיק יומין חי בג'ארים - כל השאר גרים בערים הגדולות.

הרומנטיקה בחיי הנוודות בשילוב הטבע הם שיוצרים למונגוליה את התמהיל הנכון לחובבי הטבע. לדוגמה מונגוליה עשירה בדורסים להקות של עשרות פרטים של נשרים, עיטים ודורסים אחרים עושים פוטו סינתזה על הקרקע או תופסים טרמיקות בשמיים. מונגוליה היא גן עדן לצפרים ואני מנסה כוחי בינתיים בזיהוי דורסים בתעופה. חוץ מעשרות מיני דורסים יש גם ציפורי מים וציפורי שיר.

העיירות הציוריות שאנחנו חולפים על פניהן בדרכנו ללינת הלילה הבאה, מזכירות את עיירות הכורים בסרטים על המערב הפרוע. שום צריף או בית אינם דומים אחד למשנהו. כל בית הוא ייחודי עם צבעים משלו, פשוט חגיגת פחונים ועצים. הג'ארים הנראים למרחוק הם כמו תמונה ציורית ורומנטית ובעיקר צבעונית למרות שהג'ארים הם בצבע לבן.

אחרי כ-3 שעות נסיעה, עזבנו את המישורים ויצאנו לעבר ההרים. ככל שהעמקנו, כך טיפסנו בגובה והוואדי החל לקבל תצורת נוף אחרת וליחידת הנוף החדשה נוספו עצי אורן, אשוחים או מה שלא יהיה שמם של עצי המחט.

המרחבים הפתוחים של מונגוליה, בהם נסענו בימים האחרונים, הם בגובה של 1500 מטר ועד 2500 מטר ויותר. לאחר נסיעה ארוכה הגענו לעמק עם מעיינות חמים בגובה 2700 מטר. הטבילה בהן מיוחדת בעיקר שמדובר בימים ראשונים של חורף או יותר נכון לומר סתיו מאוחר.

בעמק הנפרס למרגלות ההרים נבנים צימרים ולא מעט ג'ארים למקרה שהתיירות למונגוליה תגבר, כיום היא כ 300 אלף תיירים בשנה. אני מנסה לספוג את האוויר הנקי ואת השמש הקרה והמלטפת. אמש, מיד אחרי שקיעת השמש, צנחה הטמפרטורה והרוח הנושבת מצפון הקפיאה. את היום סיימנו מוקדם מיד אחרי ארוחת הערב. מי שבונה על ארוחות מישלן, כדאי שיוותר מראש. אומנם הפחידו אותנו שאין מה לאכול כאן אבל האוכל מצוין ודואגים שיהיה מנה צמחונית ומנה ללא פחמימות - בינתיים הסתדרתי לא רע.

עבדכם הנאמן החליט שבאשמורת אחרונה יכנסו המארחים שלו לג'אר שלי כדי להדליק את האש בתנור/קמין. האש מכלה את העץ כשאתה עולה על יצואך. נרדמתי חזק ואז בשליש האחרון של הלילה, אתה במצב שינה קפוא כמו עוף ב 1.90 ₪. בחמש בבוקר התעוררתי בבהלה כשהלב שלי בקצב של200 פעימות לשנייה כשהבחנתי בדמות קטנה עם מבער נמצאת במרכזו של הג'אר. לקח לי להסדיר נשימה תוך כדי הכנת הגוף והנפש למצב תקיפה - המזל שהראש עוד עובד אצלי לפעמים וזו הייתה מונגולית חביבה שתפקידה במשפחה להדליק את האש בג'ארים.