עם ערימות של מזוודות, שקיות ומועקה: מלון הנופש בלרנקה שהפך למרכז ישראלי כואב

מהמונית שמגיעה מנמל התעופה של לרנקה אל בית המלון, יורדת משפחה ישראלית. אם תרצו, טיפוסית. זוג הורים, שני ילדיהם הצעירים. לכאורה - חופשה משפחתית בקפריסין.

אב המשפחה מעט מתעכב. הוא חוזר למונית ושוב אל הלובי, שלוש פעמים. בסך הכל ספרתי ארבע מזוודות ענק.

"לכמה זמן הגעתם?", אני מנסה להתבדח ומסתכל על ערימת המזוודות. ״אנחנו עוד לא יודעים״ אומרת אם המשפחה בהיסוס מסוים. ספק לא רוצה לומר זאת, בטח שלא לתקשורת, ספק לא רוצה שהילדים ישמעו. הילדים, בן עשר ובת שמונה, נראים נהנים מהסיטואציה וכבר מתחברים לכורסאות המעוצבות בלובי המלון.

משפחה אחרת יושבת בלובי ומנהלת ״ויכוח מָסַכִּים״ טיפוסי. הם הגיעו לכאן כבר לפני שלושה ימים, אבל בקרוב ייאלצו למצוא פתרון אחר. תפוסת החדרים בבית המלון עומדת על אפס, ומחירי החדרים שנותרו פנויים לא זולים בכלל.

״תוסיף לזה את העובדה שאשתי ואני עצמאיים עם אפס הכנסות כרגע - זה לא עסק״, נאנח אב המשפחה שמבקש גם הוא, כמו המשפחה הקודמת, לא להזדהות ולא לדבר אל המצלמה שלנו. ״תקרא לי מ׳״, הוא מבקש.

אפשר להבין אותם. אי אפשר לשפוט אותם. בימי מלחמה בארץ, בזמן שעשרות אלפים הם הלכה למעשה פליטים בארצם, וכל המדינה תחת מתקפת טילים ואזעקות בלתי פוסקות, הישראלים בקפריסין עלולים להיתפס כעריקים. כינוי לא ראוי שמאז מלחמת המפרץ לא שמענו ומחזיר לאוזניי אותו אב משפחה שמשוחח איתי.

לברוח מהחדשות

אז נכון. הפתרון המלונאי, בחו״ל, זמין רק למי שידו משגת. אבל בשעה כזו - ובטח כשאתה הורה לילדים צעירים, אפשר לשער שאתה עושה מה שאתה יכול - וזו לא הגזמה - כדי להציל את המשפחה.

״זה לברוח גם מהחדשות בארץ״, מצטרפת אשתו של מ׳. ״אין בית ספר, אין עבודה, אנחנו ישבנו כל היום בבית עד שהחלטנו שאי אפשר יותר. זה כואב לי גם כי יש לי עוד משפחה ואחיות בארץ עם משפחות משלהן אבל כולם מבינים למה החלטנו להגיע לכאן״.

מורשת קרב בהתהוות

ההתרחשות בבית המלון לא אופיינית לכזה המאכלס ישראלים רבים. פרט לאחד הילדים המשחקים בלובי, השקט שולט בנראטיב.

כמו בארץ, גם כאן, האווירה קשה והחיוכים הקטנים סביב המעגל המשפחתי מתחלפים בפרצופי ההלם המוכרים כשהשיחות בין המשפחות מתפתחות.

אז גם אפשר לשמוע את השיח הישראלי החדש. מי מכיר מישהו חטוף, למי נהרג חבר מהעבודה, בת של מכר נעדרת. מורשת קרב בהתהוות עם מועקה גדולה על הלב. בזמן אמת.

שיח קשה וכואב, שכמו כל דבר במלחמה הזו, נשמע סוריאליסטי לגמרי.

מחוץ למלון עוד ועוד מגיעים. אני באמת לא יודע באילו חדרים הם ישנים. אנחנו - לא הצלחנו להשיג לעצמנו חדר במלון בביקור הזה בלרנקה.

הם מגיעים עם מזוודות, שקיות של ״אושר עד״ ו״קשת טעמים״, והם המונים. אני לא יודע כמה. מה שבטוח הוא שהם לא מגיעים לעוד חופשה.

פליטים? מפונים? קשה למצוא את ההגדרה הנכונה, למרות שמרבית האנשים שאנחנו דיברנו איתם באופן מקרי הם ממרכז הארץ ולא אנשים שפונו מבתיהם.

רק אתמול פרסמנו את המספר הלא ייאמן של ישראלים שיצאו מהארץ מאז תחילת המלחמה, והחברים כאן במלון, אין ספק - ישובו במוקדם או במאוחר לארץ.

השאלה הגדולה תהיה ביום שאחרי המלחמה, והיא עוד תגיע: האם נראה ישראלים עוזבים לא למלונות, אלא למדינות אחרות, בכיוון אחד.