"הבנו מהר מאוד שהחוסן הנפשי של העובדים משליך על החוסן הארגוני"

"רבים משווים בין הקורונה למלחמת "חרבות ברזל", בהיבט שגם פה וגם פה עובדים הוצאו לחל"ת (חופשה ללא תשלום) וכשהכל יחזור, לא יהיה עם מי לעבוד. גם היום, בדומה לימי המגפה, קיים עיסוק רב בנושא שימור עובדים, אבל אני רואה את הדברים אחרת.

נכון שישנן נקודות דומות אז והיום, אבל קיים הבדל עיקרי ומהותי בין שתי התקופות והוא: החוסן הנפשי של העובדים. מהר מאוד הבנו שהחוסן הנפשי של העובדים משליך על החוסן הארגוני הכולל של החברה.

עובדים שלנו חוו טראומות, חרדות, איבדו את יקיריהם, את בתיהם. גויסו למילואים או שבני זוגם הוקפצו, חוו טילים על הבית, או טילים בזמן משמרת או בדרך אליה. לרבים מהם יש ילדים קטנים בבית שלא הלכו למסגרות. פחד וחוסר אונים אפיינו את השבועות הראשונים למלחמה וכמעסיק נדרשנו להגיב לזה קודם כל ברמה המנטלית / נפשית ולספק תמיכה. כמה שיותר אוזן קשבת, והכלה וכמובן, גם גמישות.

החרדה הקיומית הייתה הישרדותית ממש, עוד הרבה לפני שהמצב הכלכלי החל להידרדר. לפיכך, היה לי ברור כבר בשבת הארורה עצמה שהחוסן הנפשי, המורל וההיבט המנטלי של העובדים, הוא הדבר הראשון שבו אעסוק.

כבר בשבת, הנחנו את המנהלים ליצור קשר עם העובדים אישית ולוודא מה שלומם. בהמשך היום גם בוצעה הערכת מצב ויצא תקשור ארגוני ראשון. מאותו יום, כך זה המשיך - קשר אישי של המנהלים עם העובדים וכל יום תקשור ארגוני. לפעמים, אפילו פעמיים ביום. כל יום עדכנו את העובדים מה קורה, מה חדש, ניסינו גם לחזק, לעודד. המנהלים היו בשטח בנוכחות מוגברת עד רמת מנכ"ל. המטרה הייתה להרגיע, להעביר מסר שאנחנו פה, להתוודע לקשיים שדורשים טיפול, לנסות לספק עוגן ומשענת וגם לנסות לתת קצת ודאות בתוך אי ודאות גדולה. התקשורים לא היו רק אינפורמטיביים כלכליים ותעסוקתיים, אלא גם, ובעיקר בהתחלה, רגשיים ומכילים עם דגש רציני מאוד על נושא החוסן האישי והלאומי. זה הרגיש כמו תחושה של שליחות לאומית לצד זו הארגונית.

חשוב לזכור, שגם המנהלים היו זקוקים לאותה תמיכה. השדרה הניהולית גם ספגה אבדות ונדרש גם שם לוודא שהם מקבלים את התמיכה הנדרשת מצד הדרג הבכיר, בכדי שיהיו מסוגלים לתפקד ולהעביר אותה הלאה לעובדיהם. הקפדנו לצופף שורות ולהתלכד כדי לדבר באותה שפה ולהיות חזקים ביחד כהנהלה.

מיד במהלך השבת ולתוך ראשון בבוקר, מיפינו את כל העובדים שגויסו, נפגעו או שנפגעו להם אנשים. לא הבדלנו בין פגיעה לפגיעה. גם אם זו "רק" השכנה שנרצחה, או "רק" חבר ללימודים שנעדר מהמסיבה, או "רק" בן דוד שנפל בקרב – את כולם עטפנו וחיבקנו. ניהלנו רישום מדוקדק ועד היום אנחנו מדברים אישית עם כולם (גם אני). על אחת כמה וכמה, אלה שחוו אובדן מדרגה ראשונה, או טראומה אישית. יש לנו עובד שביתו ספג רקטה ישירה ויש לנו עובדת שהמחבלים פספסו אותה בכמה שניות רק כי עצרה לקנות סיגריות וברחה משדרות למרכז עם ילדיה כשבדרך ראתה גופות מרוטשות זרועות על הכביש בדרך. יש לנו עובדים שהמלחמה תפסה אותם באמצע מחלות קשות. בכל אחד ואחת מאלה, אנחנו תומכים אישית ומתאימים את התמיכה למקרה.

אנו מספקים גם תמיכה לעובדים ברמות נוספות. אם זה ברמה המחלקתית או ברמה הארגונית - מקצועי או אישי. כל מקרה נבחן וכל סיטואציה מקבלת מענה מותאם למאפיינים הייחודיים שלה. כמובן שאנו גם תומכים במגויסים ושומרים על קשר. יש לנו עשרות גיבורים וגיבורות במילואים.

אבל הדבר הכי ייחודי שעשינו - הודות לעובדה ש-QAS המספקת מגוון רחב של שירותים בתחום שירותי הקרקע בשדות התעופה בישראל היא חברת בת של סוויספורט הגלובלית - זה שהתחלנו ליזום הוצאת משלחות עובדים שלנו לעבוד בחו״ל, בתחנות אחרות של סוויספורט בעולם.

עד כה יצאו כבר 5 משלחות והיד עוד נטויה. מטעמי ביטחון אנו לא מפרטים כמה עובדים נסעו ולאיזה תחנות, אבל אנחנו מפעילים את מלוא כובד משקלנו, במעורבות אישית שלי, 24/7 כדי לקדם כמה שיותר עובדים למשלחות האלה. העובדים הללו זוכים לרילוקיישן זמני, הזדמנות חד-פעמית לחוות מדינה בעיניים של מקומי, מימון מלא של כרטיסי הטיסה וכל הוצאות השהייה. חווים חוויה בלתי נשכחת.

יש לנו עובדים מצוינים ואנחנו שמחים שיכולנו לעשות את החיבור עם הקולגות שלנו בסוויספורט, לסייע לעובדים גם להתפרנס במקום להוציא אותם לחל״ת, וגם לעזור לתחנות אחרות שחסרות בידיים עובדות. אנחנו מאוד גאים בעובדים שלנו. הם מייצגים אותנו ואת ישראל בכבוד ברחבי העולם.

בנוסף, אנחנו גם יוזמים כל העת שיתופי פעולה עם חברות מקומיות, בעיקר כאלה שיש לנו קשרים עסקיים איתם, במטרה לקדם את האינטרסים של העובדים שלנו בשלל דרכים יצירתיות שלא נפרט כאן. המוח כל הזמן עובד, גם הלב".

אורית וינטרוב, סמנכלית משאבי אנוש של קיו איי אס וטרקליני דן. צילום: יחצ