המבחן הבא של התעופה הישראלית: חכירה רטובה, צוותים זרים ובדיקות ביטחוניות לא רק לנוסעים והמטוסים

כל חדשות התעופה גם בערוץ ה-WhatsApp

האירוע החמור בטיסת flydubai לתל אביב העלה שאלה שעד כה כמעט לא עמדה במרכז השיח: איזה מידע מקבלת ישראל על הטייסים ואנשי צוות האוויר שמגיעים אליה - ובעיקר, איזו בדיקה ביטחונית נעשית להם מראש.

כפי שפורסם אתמול ב-PassportNews, במשרד התחבורה הודו כי שמות הטייסים לא הועברו מראש למשרד עצמו, בעוד שחלק מהמידע על אנשי הצוות עובר במערכות אחרות של המדינה. עוד עלה כי הטייס העומני, לפי הדברים שנמסרו בתדרוך, כלל לא היה אמור להיות משובץ לטיסה לישראל. לכן השאלה המרכזית כבר אינה רק אם השמות נמצאים במערכת, אלא מי בודק אותם, מה נעשה עם המידע ומי אחראי לזהות סיכון לפני שהמטוס ממריא לישראל.

וזו בדיוק הנקודה שמחייבת כעת מחשבה מחודשת.

ישראל אינה עוד יעד תעופתי רגיל. תפיסת אבטחת התעופה שלה שונה מזו הנהוגה במדינות רבות בעולם, רמת האיום שונה, והבידוק של נוסעים, כבודה ומטוסים בנוי במשך עשרות שנים על ההנחה שלישראל נדרשות שכבות הגנה נוספות.

אם כך, קשה שלא לשאול מדוע אותה תפיסה אינה מיושמת בצורה ברורה ושיטתית יותר גם כלפי האנשים שמפעילים בפועל את המטוס.

השמות ידועים מראש - אבל מי בודק אותם?

חברות התעופה יודעות מי הטייסים ואנשי הצוות המתוכננים לכל טיסה. גם אם שינויים תפעוליים עשויים להתרחש ברגע האחרון, ברוב המקרים הצוותים משובצים מראש.

לכן ניתן, לפחות עקרונית, לייצר מנגנון שבו פרטי אנשי הצוות המיועדים לטיסות לישראל מועברים מראש ונבדקים באופן מסודר. איש צוות שכבר עבר בדיקה יוכל להישאר במערכת, ובדיקה נוספת תידרש במקרה של עובד חדש, שינוי בפרטים או מידע חדש המחייב בחינה נוספת.

זה אינו רעיון זר לתפיסת האבטחה הישראלית. משרד התחבורה עצמו עוסק באבטחת תעופה ובאבחון ביטחוני של טיסות זרות המגיעות לישראל.

אלא שהאירוע ב-flydubai מעלה שאלה עמוקה יותר: האם אבחון של הטיסה כולל גם בדיקה אפקטיבית של האנשים שמפעילים אותה, ואם כן - באיזה אופן?

ומה קורה כשזו בכלל חברה ישראלית?

כאן הסוגיה הופכת מורכבת עוד יותר.

נוסע ישראלי יכול לרכוש כרטיס מחברת תעופה ישראלית, להיכנס לאתר של חברה ישראלית, לקבל מספר טיסה של אותה חברה ולעלות בחו"ל לטיסה המשווקת תחת המותג שלה - אבל לגלות בפועל שהמטוס אינו ישראלי וגם הצוות בתא הטייס ובקבינה אינו צוות ישראלי.

זהו מודל החכירה הרטובה.

חשוב להדגיש: חכירה רטובה היא כלי מקובל, לגיטימי ונפוץ מאוד בעולם התעופה. חברות תעופה משתמשות במודל כדי להגדיל במהירות קיבולת, להתמודד עם עומסים עונתיים, מחסור זמני במטוסים, טיפולים בצי או גידול חריג בביקושים.

במקרים רבים מדובר במהלך נכון ואף מבורך, שמאפשר לחברה להוסיף מושבים, להמשיך לקיים את לוח הטיסות ולתת מענה לציבור הנוסעים.

גם חברות התעופה הישראליות עושות בשנים האחרונות שימוש במטוסים חכורים, ובחלק מהמקרים מדובר במטוסים המופעלים באמצעות צוות זר מלא.

אבל דווקא משום שהמודל הפך לחלק שגרתי כל כך בענף, הוא מחייב תשובה ברורה גם לשאלת האבטחה.

כרטיס ישראלי, מטוס זר, צוות זר - מי בודק אותם?

זו אולי אחת השאלות החשובות ביותר שעולות כעת.

כאשר נוסע עולה בחו"ל על מטוס בחכירה רטובה שמפעיל טיסה עבור חברה ישראלית - איזה מנגנון ביטחוני חל על המטוס ועל אנשי הצוות שלו לפני ההמראה לישראל?

האם שמות הטייסים ואנשי הצוות מועברים מראש לגורמי הביטחון בישראל? מי בודק אותם? איזו בדיקת רקע מתבצעת? האם המנגנון זהה לזה החל על צוות של חברת תעופה זרה שטסה לישראל, או שעצם העובדה שהטיסה מופעלת עבור מוביל ישראלי יוצרת דרישות נוספות? והאם מבחינה ביטחונית יש בכלל הבדל בין טיסה שמופעלת תחת מותג ישראלי באמצעות מטוס וצוות זרים לבין טיסה רגילה של חברת תעופה זרה?

אלה אינן שאלות תאורטיות.

שם החברה שמופיע על הכרטיס אינו הופך את המטוס לישראלי, ואינו מעיד בפני עצמו כי אנשי הצוות עברו בדיקה ביטחונית ישראלית.

גם העובדה שהנוסעים עברו הליך בידוק ביטחוני אינה משיבה על השאלה מי בדק את מי שיושבים בתא הטייס.

נוהלי רשות התעופה האזרחית מלמדים כי במקרה של חכירה רטובה של מוביל ישראלי נדרש היתר הפעלה, וכי היתר כזה מועבר גם למרכז המבצעים לאבטחת התעופה באגף הביטחון של משרד התחבורה. אלא שהמידע הפומבי אינו מסביר האם במסגרת זו מתבצעת בדיקת רקע פרטנית של כל אחד מאנשי הצוות הזרים ומה היקפה.

זה בדיוק הפער שעל הרשויות להבהיר.

אם השמות הגיעו - כיצד הסיכון לא זוהה?

פרשת flydubai מחדדת עוד יותר את השאלה. אם שמו של איש צוות זר מופיע במידע שמגיע למערכות המדינה, עצם העברת השם אינה מספיקה. רשימה כשלעצמה אינה מערכת אבטחה.

המבחן האמיתי הוא האם יש גורם שמקבל את המידע, מצליב אותו, יודע לזהות סיכון ומחזיק בסמכות למנוע מאיש צוות מסוים להפעיל טיסה לישראל אם מתעורר לגביו חשש.

וזה נכון לא רק ל-flydubai. זה נכון לכל חברה זרה שמפעילה טיסות לישראל - ובוודאי כאשר מדובר בצוות זר שמפעיל מטוס עבור חברת תעופה ישראלית.

הנוסע צריך לדעת מה הוא קונה

יש כאן גם עניין של שקיפות כלפי הציבור. כאשר נוסע קונה כרטיס בחברה ישראלית, סביר שחלק מהנוסעים מייחסים לכך גם משמעות ביטחונית. הם עשויים להניח שהטיסה, המטוס והצוות כפופים למעטפת הישראלית המוכרת להם.

אלא שבחכירה רטובה המציאות עשויה להיות שונה: החברה שמכרה את הכרטיס ישראלית, אך המטוס, הטייסים ואנשי הצוות הם של מפעיל זר.

אין בכך כשלעצמו דבר פסול.

אבל אם יש הבדל במעטפת האבטחה, בבדיקת הצוותים או בחלוקת האחריות - הציבור צריך לדעת זאת.

ואם אין הבדל, והרשויות מפעילות מנגנון אבטחה מלא גם על צוותים זרים בחכירה רטובה, ראוי שהדבר ייאמר באופן ברור.

אין צורך לחשוף שיטות אבטחה, נהלים מסווגים או מידע שעלול לסייע לגורמים עוינים. אבל בהחלט אפשר להסביר ברמה העקרונית מי אחראי, מי בודק ומהי חלוקת הסמכויות.

אחרי flydubai כבר קשה להסתפק ב"כך נהוג בעולם"

הפער שנחשף מטריד במיוחד משום שהוא נוגע בלב תפיסת אבטחת התעופה הישראלית.

מצד אחד, ישראל מפעילה מערך מחמיר במיוחד כלפי נוסעים, כבודה, מטוסים ושדות תעופה. מצד שני, האירוע האחרון ממחיש שאיום יכול להגיע גם מתוך תא הטייס עצמו.

ישראל מעולם לא ביססה את תפיסת אבטחת התעופה שלה רק על מה שמקובל בעולם. להפך: במשך עשרות שנים היא יצרה שכבות הגנה נוספות בדיוק משום שהאיומים כלפיה שונים.

לכן גם כאן התשובה לא יכולה להסתכם בכך שהטייס מחזיק ברישיון תקף, עבר את בדיקות החברה שמעסיקה אותו או אושר בידי רשות התעופה במדינת המוצא.

אחרי האירוע האחרון, השאלה היא האם ישראל צריכה שכבת בדיקה נוספת גם כאן.

המבחן עכשיו הוא לא רק flydubai

הבחינה שמתחייבת בעקבות האירוע אינה יכולה להסתיים בחקירת טיסה אחת או חברת תעופה אחת.

משרד התחבורה, גורמי אבטחת התעופה והשב"כ צריכים לבחון את התמונה הרחבה: חברות זרות הטסות לישראל, צוותי אוויר זרים, מטוסים בחכירה רטובה וצוותים זרים המפעילים טיסות עבור חברות ישראליות.

השאלה אינה אם צריך לעצור את מודל החכירה הרטובה.

להפך. זהו כלי חשוב לענף התעופה, ובתקופות של ביקוש חריג או מחסור בקיבולת הוא מאפשר לחברות הישראליות לשמור על היצע טיסות ולתת מענה לציבור.

השאלה היא כיצד מבטיחים שמודל תפעולי בינלאומי ומקובל אינו יוצר פער במעטפת הביטחונית הישראלית.

האירוע בטיסת flydubai הסתיים ללא אסון, אבל הוא העלה על פני השטח נקודה שאי אפשר עוד להתעלם ממנה: לא די לבדוק את הנוסעים ואת המטוס. צריך לדעת גם מי נמצא בתא הטייס.

אם האירוע חשף פער בין תפיסת אבטחת התעופה הישראלית לבין האופן שבו נבדקים אנשי צוות זרים המגיעים לישראל - זה הזמן לסגור אותו.

לא אחרי האירוע הבא. יפה שעה אחת קודם.