NY
LONDON
BEIJING

פעם בחיים

קמבודיה, שלא נמצאת באזור חיוג של סטארט-אפ ניישן, מלאה ניגודים. עוני מחריד, סחר בבני אדם ושחיתות שלטונית ומנגד, מלונות יוקרה, רכבי לקסוס ואנשים חייכנים שיגרמו לכם להתאהב. אחת הדרכים לחוות את הניגודיות המטורפת הזו בין עולם שלישי וקפיטליזם, היא "אקואה מקונג": ספינת נהר סופר שיקית המשייטת בנהר המקונג האדיר עם כל הפסיליטיז של מלון דלוקס כולל עגינה בכפרים הכי עניים. חוויה טודו בום

כמוהם יש בכמויות. בכל מקום. במרכזי ערים ובכפרים נידחים. ביום ובלילה. אינפלציה. ועדיין, משהו בעיניים של שלושת הילדים העניים והמוזנחים האלה כבני 10 – תפס אותי. אומרים שעיניים לא משקרות והעיניים שלהם לגמרי סיפרו את סיפורם העגום של ילדי קמבודיה, אחת המדינות העניות בעולם ולידרית בסחר בבני אדם. בעיקר בקטינים שנחטפים או נמכרים על ידי הוריהם לזנות בכפייה. השלושה, שהצליחו לשנורר סנט וחצי, הסתערו על דוכן גלידה באחד משוקי הלילה של העיר סיאם ריפ. הכסף הספיק להם לגביע אחד, אבל איזה גביע? הגביע הקדוש. הם הצטופפו סביבו בעיניים אחוזות טירוף ואכלו. מה זה אכלו? טרפו. מהר לפני שייגמר.

על פי נתוני סוכנות הביון האמריקנית, ה-CIA, 31% מאוכלוסיית קמבודיה, המונה 16.2 מיליון תושבים, הם ילדים עד גיל 14 ו-18.3% הם בגילאי 15-24. המדינה בדרום-מזרח אסיה – שרק 4.25% מאוכלוסייתה הם מעל גיל 65 (לעומת 11.3% בישראל) – מלאה ניגודים. מצד אחד, קמבודיה, שלא נמצאת באזור חיוג של מדינה מתוקנת/סטארט-אפ ניישן, מציגה: ילדים אומללים, קורבנות לתעשיית פדופיליה משגשגת, עוני מחריד, סבל, שחיתות שלטונית והיסטוריה עקובה מדם של רצח עם ורעב. ומנגד, היסטוריה מפוארת של האימפריה הקמרית, מקדשים עוצמתיים, טבע אדיר, מלונות יוקרה, מכוניות לקסוס ואנשים חייכנים שיגרמו לכם להתאהב.

אחת הדרכים לחוות את הניגודיות המטורפת הזו, בין עולם שלישי וקפיטליזם, היא "אקואה מקונג": ספינת נהר סופר שיקית של עד 40 נוסעים ברמה של 5 כוכבים עם תג מחיר שלא מבייש מלונות יוקרה בלוקיישנים הכי נחשקים באירופה (ראו מסגרת). הספינה היפה הזו, שהושקה באוקטובר 2014, משייטת בנהר המקונג האדיר ומספקת חוויה טודו בום. למה? כי מצד אחד, הספינה עוגנת בכפרים הכי עניים ומוכי יתושים לאורך המקונג ואגם הטונלה-סאפ המתפצל ממנו; ומצד שני, מציעה את כל מנעמי החיים און-בורד: 20 סוויטות שיקיות וממוזגות עם ובלי מרפסת, מיטת קינג סייז, מקלחת מרווחת עם זרם מים חלומי, מכונת אספרסו, wifi, ספא, חדר כושר, בר, ספרייה, חדר קולנוע, שכשוכית אינפיניטי וכיסאות שיזוף בדק העליון, חנות מזכרות (יקרה אש), שירותי כביסה, חדר אוכל מפונפן שמגיש אוכל קמבודי עם לוק מישלני משובח ובריא, כזה שעושה מקלחת טובה לקיבה; והשוס: 21 אנשי צוות עם תודעת שירות מטורפת. הם מתאמצים לזכור את שמכם הפרטי. ממרקים ומסדרים את החדר, כולל קיפול בגדים והחלפת מגבות, בכל פעם שמגיחים ממנו. בהתחלה זה מביך. נו, אתם יודעים, הילידים שמשרתים את האדם הלבן והשבע. אבל אחרי יום, זה עובר. מתרגלים ותוהים איך ממשיכים הלאה בחיים בלי כל הטוב הזה. ועל זה נאמר בקמרית, אה קון טום טום (תודה רבה), אקואה מקונג, שהבאת אותי עד הלום.

ילדים רבים נחטפים ונמכרים לזנות. ועדיין ילדים שם מחייכים כמו שרק ילדים יודעים. צילום: ספיר פרץ זילברמן

לישון בלי לנעול

אחרי שלוש טיסות מייגעות: תל-אביב-מוסקבה-בנגקוק-פנום פן, בירת קמבודיה – עלינו על ה"אקואה מקונג", שלרגע עשתה דה ז'וו ל-אח"י חנית של חיל הים שעברה אדפטציה לאזרחי. מגבות לחות קרות, קידמו את פנינו. הן יצננו אותנו, כולל מיץ פרי טרופי סחוט טרי, בכל פעם שנחזור מעוד סיור חוף במרק של 90% לחות. אגב, גם את הנעליים ניקו לנו אחרי כל סיור בוצי/מאובק.

בניגוד לבתי מלון/קרוזים קונבנציונאליים, כאן מקבלים חדרים בלי מפתח. "הרעיון הוא להשאיר דלתות פתוחות ולתת לכולם להרגיש כמו בבית. אבל, מי שרוצה יכול לבקש מפתח", אמר לנו נאקי, מנהל הספינה. אף אחד לא ביקש וגם לא דיווח בהמשך על תחושת אי נוחות או על גניבה, רחמנא ליצלן.

אחרי מנוחה, מתחיל האקשן. אזעקה מפלחת את השקט. אל דאגה, זה רק תרגיל. כולם עוטים אפודות כתומות ואצים לדק התחתון, שם מאופסנות סירות חילוץ. ואחרי שלמדנו מה עושים אם טובעים, עלינו לחדר המנוחה האלגנטי לקבלת הסברים על הצפוי לנו במהלך השייט. בכלל, זו ההתנהלות. מדי ערב מתכנסים לתדריך על הצפוי מחר: השכמה ב-07:00 בבוקר, ארוחת בוקר ויציאה לסיור חוף עם ספיד בואט המכונה  skiff. לבחירה, ברגל או בדיווש ואפשר גם לשלב חתירה בקיאקים. חוזרים לארוחת צהריים, שנ"צ ויציאה לעוד סיור. חזרה לפני רדת החשיכה לארוחת ערב, ולאחר מכן תדרוך וכך חוזר חלילה.

אקואה מקונג, ספינת נהר מפוארת המשייטת בנהר המקונג בין קמבודיה ו-וייטנאם. צילום: ספיר פרץ זילברמן

מבט מה-אקואה מקונג אל נהר המקונג ה-12 בגודלו בעולם. צילום: ספיר פרץ זילברמן

הנזיר שקנה את האייפד שלו

עכשיו, נעשה קאט על החלק המפונפן של הטיול ונעבור להארד קור. לחיים האמיתיים בחוץ לאורך נהר המקונג ואגם הטונלה-סאפ. בכפרים נידחים, צפים ונייחים. חוויה אנתרופולוגית מטלטלת. מצד אחד, כפריים שחיים מכלום. ניזונים מאורז שהם מגדלים ומדגים וחלזונות שהם שולים מהנהר. בלי חשמל. רק עם גנרטורים. בלי וואטסאפ ואינסטוש. עם בגדים יד עשירית ובלי נעליים. ערסל/מחצלת במקום מיטה. בתי עץ רעועים מוגבהים בשל סכנת הצפות. ומאידך, נראים שמחים בחלקם. מחייכים. אולי כי הם לא מכירים משהו אחר ואולי כי משהו בנו, המערביים, מצחיק אותם. אין לי שמץ. כך או כך, ביקור שם נותן פרספקטיבה לחיים והזדמנות לחישוב מסלול מחדש.

באחד המקומות, קיבלנו הצצה גם לחיים הסגפניים של ילדים-נזירים בודהיסטים. עם גלימה כתומה, גבות וראשים מגולחים, הם מספרים שהפכו נזירים מרצון ולא מכפייה. ואני תוהה איך ילד בן 10 מחליט להיפרד מבני משפחתו וללכת למקדש בודהיסטי שבו אסור לאכול אחרי השעה 12:00? עוני/אלימות/אמונה/מיתוס, כל האפשרויות פתוחות. כך או אחרת, למפגש עם הנזירים-ילדים היו, בעיניי, שני רגעים מכוננים. הראשון, קיבלנו מהם ברכה כולל סרט אדום ליד. והשני, לפריים המרגש נכנס לפתע טלפון נייד. "טלפונים ניידים ואייפדים משמשים חלק מהנזירים להורדת ספרי בודהיזם. האינטרנט משמש אותם רק בדרכים טובות", מיהר המדריך שלנו להסביר.

ילדים נזירים בודהיסטים, קמבודיה. צילום: ספיר פרץ זילברמן

הישרדות, הגרסה הקמבודית

כמו בכל מדינת עולם שלישי, גם בקמבודיה אם אין אני לי מי לי. כלומר, עם שיעור אבטלה מבהיל, צריך למצוא פרנסה בעבודה קשה. כמעט כל קמבודי שני עוסק בגידול אורז. אחרים מגדלים קנה סוכר, ג'ינג'ר או מתפרנסים מכדרות כמו אלה שפגשנו במחוז kampong chhnang. משלח יד נוסף הוא המשי.

באי  koh oknha teyלמשל, שעל נהר המקונג, משמרים מסורת ארוכת שנים של אריגה במשי. הקמבודים, אלה שהריאל מצוי בכיסם, לובשים בגדי משי בחגים, חתונות ואירועים מיוחדים. איך מייצרים משי? כל התשובות ב"מרכז המשי". מעין מוזיאון פתוח שנותן הצצה לכל תהליך הייצור. החל מהשלב הראשוני של זחלים שטווים חוטים עדינים, כמטר וחצי של חוט בודד בדקה; עבור בקמבודיות טוות בד בנולים; וכלה בחנות לממכר המוצר המוגמר: צעיפי משי ססגוניים בטווח מחירים של 10-30 דולר לצעיף.

ויש גם יצרני כלי כסף. אמנים של ממש, שיושבים על הרצפה בתנוחה שה' יודע איך לא קורעת להם את הגב ורוקעים דוגמאות יפיפיות על גלילי כסף, שהופכים בסוף לכלי כסף מרשימים. וכמובן, אפשר לעשות שופינג. תג המחיר הראשוני של טבעת כסף שצדה אותי, עמד על 25 דולר. התמקחות קלה והמחיר ירד ל-10 דולר.

רוכלת בשוק בקמבודיה. צילום: ספיר פרץ זילברמן

סיאם ריפ, עיר ללא הפסקה

איזה וייב. איזו עיר. עפתי. ומי שחושב שתל אביב היא עיר ללא הפסקה, שיבוא לפה. לסיאם ריפ, העיר הסמוכה לאטרקציה התיירותית מספר 1 בקמבודיה: מקדשי אנגקור. העיר, השוכנת על גדות אגם הטונלה-סאפ, שוקקת ביום. אבל בלילה, זה כבר סיפור אחר. שוקי הלילה של סיאם ריפ, הם קרנבל. רעש, המולה, ריחות, טוקטוקים מלפנים ומאחור, שיפודי טרנטולות, עקרבים ונחשים מטוגנים בשפע לאכילה או סתם לסלפי תמורת חצי דולר, ואין ספור דוכנים עם סחורה זהה בלוק ובמחיר: צעיפים, פסלי בודהה, טי שירט עם הדפסי נוצות, פילים מבד, קעריות קוקוס ססגוניות וכיו"ב. ויש גם foot מסאז'. 4 דולר ל-30 דקות והתמכרתי. אומרים שהמקומות הנקיים ביותר לעשות בהם מסאז', מלא או חלקי, נמצאים ב-pub street המפורסם. אופציה אחרת להתפנק היא באקווריום עם דגים שעושים פילינג לכפות רגליים, וכאלה יש המונים. המדריך שלנו אומר שהדגים עלולים להעביר מחלות, אז ראו הוזהרתם.

נחילי תיירים, המגיעים לעיר כאמור בשל קרבתה למקדשי אנגקור, מציפים גם את המסעדות ובתי הקפה המגישים תפריט מסורתי לצד מערבי (פיצות, פסטות, המבורגר). ואם האוכל לא לטעמכם, תשכחו מהחזרות. סיאם ריפ, זה לא תל אביב. המלצר ישכנע אתכם לבשל/לתבל/לשדרג שוב את אותה מנה. ואם עדיין תתעקשו להחזיר/לבטל, הוא יאמר לכם בסאונד מעורר חמלה: "זה ירד מהשכר שלי". ולא יעזור להזעיק מנהל משמרת כי גם הוא עם אותה מנגינה. אז אם אתם רוצים ללכת על בטוח, במרכז העיר יש סניף של ברגר קינג וקנטאקי פרייד צ'יקן. ואגב, על כוס בירה תשלמו חצי דולר. זול יותר מבקבוק סן פלגרינו שעולה 3 דולר. פחית קולה – 2 דולר.

העיר סיאם ריפ, קמבודיה. צילום: ספיר פרץ זילברמן

אינדיאנה ג'ונס היה כאן

לא דוראן דוראן ולא בננה ראמה. אינדיאנה ג'ונס, הוא ולא אחר עיטר את קירות חדרי. הייתי כל כך מאוהבת שהלכתי ללמוד ארכיאולוגיה באוניברסיטה. אי לכך ובהתאם לזאת, סלפי עם חולצה של האליל במקדשי אנגקור, שהיוו השראה לסרט אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור, זה הגשמת חלום של גיקית. עם או בלי קשר להוליווד (גם טומב ריידר של אנג'לינה ג'ולי צולם שם), המקדשים המרשימים מתקופת האימפריה הקמרית, שהוכרזו ע"י אונסקו כאתר מורשת עולמית, מושכים אליהם 4.2 מיליון תיירים בשנה מתוך 5 מיליון הפוקדים את קמבודיה.

המונומנטים האדירים האלה – שנבנו בין המאות ה-9-15, כוסו בג'ונגל והתגלו במקרה במאה ה-19 – ניזוקו בתקופת הקמר רוז'. צלקות של נתזי כדורים וצריחים ששוטחו לטובת הצבת מכונות ירייה, הם עדות לטירוף שהתחולל שם. מקדש "אנגקור ואט" הוא המפורסם והמרכזי מכלל מקדשי אנגקור, המפוזרים על שטח עצום. אולם, אני מוצאת שמקדש "באיון", זה עם הפרצופים, למעלה מ-200, מעניין ומרשים הרבה יותר.

למרות שנחילי תיירים מבעסים את האווירה המסתורית וקופי המקוק נשאי האיידס שמסתובבים שם חופשי קצת מלחיצים, עדיין זהו אתר חובה לכל המטיילים בקמבודיה. 4 דולר לטוקטוק מסיאם ריפ + 37 דולר דמי כניסה ואתם שם ליום שלם. ואם אתם לא לחוצים בזמן, תמורת 62 דולר תוכלו למרוח באיזי את הביקור שם על 3 ימים.

מקדשי אנגקור, האטרקציה מס' 1 בקמבודיה. צילום: ספיר פרץ זילברמן

מלך פנוי להובלות

לו"ז צפוף הכתיב לנו שהייה קצרה מאוד ב-פנום פן, בירת קמבודיה. מה רואים באפס זמן? את ארמון המלך, כמובן. אתר מרשים במרכז העיר. גנים מטופחים, הרבה פגודות והרבה בודהות עם זהב ויהלומים. אסור לצלם בפנים. רק בחוץ. לבוש צנוע – חובה. וכמו אצל מלכת אנגליה, גם כאן כשהדגל מונף בראש התורן סמוך למשכנו של המלך – סימן שהקינג, רווק מבוקש בן 66, בבית.

כניסה: 10 דולר למבוגר ו-5 דולר לילד.

ארמון המלך בבירה פנום פן, קמבודיה. צילום: ספיר פרץ זילברמן

 

30 שניות על נהר המקונג ואגם טונלה סאפ

60 מיליון בני אדם חיים לאורך נהר המקונג הזורם בקמבודיה ובמדינות השכנות וייטנאם, תאילנד, לאוס וגם במיאנמר וסין. הנהר האדיר הזה – 4,350 ק"מ אורכו – מדורג שביעי באסיה ו-12 בעולם ונחשב לעורק חיים הכרחי למיליוני בני אדם. מספק מים ומזון, מקור השקייה לגידולים חקלאיים וגם עורק תחבורה ומסחר.

סביב אגם טונלה סאפ, המתפצל מנהר המקונג בשטחה של קמבודיה, חיים 6 מיליון בני אדם ב-1,158 כפרים על הקרקע וב-173 כפרים צפים בהם מצטופפים בתנאים לא תנאים 1.2 מיליון בני אדם. את הארוחה האחרונה שלהם הם אוכלים לפני שמחשיך בגלל המוני יתושים ושאר חרקים הנמשכים לאור ולאוכל.

שקיעה על נהר המקונג, קמבודיה. צילום: ספיר פרץ זילברמן

 

מה עוד כדאי לדעת על קמבודיה? 5 אנקדוטות

1.זהירות, פצצת סירחון: הוא מדיף ריח שיכול להתחרות בזה של הבואש. כל כך חזק ומסריח עד שבתי מלון בקמבודיה אוסרים על אורחים להיכנס עם דוריאן. פרי טרופי, קרוב משפחתה של הבמיה. מסתבר שהפרי הריחני עם הלוק הקוצני, מפיץ גם מעין שרף שנדבק ולא ניתן להסרה בכביסה. אז אם חשקה נפשכם בפרי, נשנשו אותו באוויר הפתוח מחוץ לכתלי בתי המלון, שרבים מהם הזדכו על מצעים ומגבות נגועים בשרף דוריאן. פרי נוסף עם צו איסור כניסה למלונות מסיבות דומות, הוא המנגוסטין.

2.טרנטולה ועקרבים לארוחת צהריים: אורז לבן בסיסי ודביק, הוא האישו המרכזי במטבח הקמבודי. הוא מוגש לארוחת בוקר-צהריים-ערב ומופיע גם בקינוחים. לצידו, מוגשים דגים, פירות ים, עוף, חזיר, בקר ומיני ירקות בתיבול ספייסי ועם הרבה בזיליקום מקומי. ואם אתם חובבי אוכל אקזוטי, בשווקים יש, ובשפע: חלזונות, תולעים, צרצרים, צבים ושיפודי נחשים, צפרדעים, עקרבים וטרנטולות בטיגון עמוק. זכר לימי הרעב הגדול בהם הקמבודים נאלצו להתקיים מכל הבא ליד. העזתי לטעום רק שיפוד צפרדע. האמת, אחרי שמתגברים על המראה הדוחה, הטעם די מפתיע.כמו עוף.

3.טוקטוק – אין. אוטובוס – אאוט: אם חשבתם שהאוטובוסים הציבוריים בארץ לא משו, אלה של קמבודיה יטריפו אתכם. הם עוצרים כל רגע ובכל מקום. לכן, אם אתם מעוניינים להגיע אל היעד הרבה יותר מהר, סעו בטוקטוקים, remokבקמרית. הם השליטים הבלתי מעורערים של הכביש. הטוקטוקים, מעין עגלה פתוחה רתומה לאופנוע המתאימה לעד 4 נוסעים, זמינים כמעט בכל מקום ובמחירי נסיעה מגוחכים של דולרים בודדים.

4.זכות קדימה? לא אצלנו: נדיר מאוד לראות שם מעברי חצייה וגם אם יש, הם לא מקנים שום זכות קדימה להולכי רגל. חוקי התנועה בקמבודיה, אם בכלל יש כאלה, הם בגדר המלצה בלבד. הנהגים שם לא שמעו על להוריד רגל מהגז, מה שמסביר את שיעור התאונות הגבוה במדינה. ואם מוסיפים לזה, אפס רמזורים/תאורת לילה, מקבלים פוטנציאל לפיגוע דריסה. בקיצור, צריך לאפסן את הטל' הנייד עמוק בכיס, זה לא הזמן לסלפי, לחדד את כל החושים ורק אז לחצות.

5.שופינג: המחיר הנקוב הוא לא סוף פסוק. אפשר ורצוי להתמקח בשווקים בקמבודיה על המחיר כי הוא תמיד יורד. אם כי, בשלב מסוים המוכרים הקמבודים יאמרו לכם: "no profit for me", וכאן מסתיימת המסחרה.

שוק לילה בעיר סיאם ריפ, קמבודיה. צילום: ספיר פרץ זילברמן

 

איך, מתי וכמה?

נובמבר-פברואר הם החודשים המומלצים לבקר בקמבודיה. אולם, אוגוסט-נובמבר הם החודשים הטובים ביותר לצאת לשייט בשל המפלס הגבוה בנהר המקונג ובאגם טונלה-סאפ. החברה הגיאוגרפית, הנציגה הבלעדית של אקואה מקונג בישראל, מציעה חבילות שייט במסלולים משתנים בהתאם לעונה ובמחירים של כ-4,000 דולר לאדם בתא זוגי ל-3 לילות, 5,400 דולר ל-4 לילות ו-9,450 דולר ל-7 לילות. מעת לעת מציעה החברה הפלגות במחירים מוזלים בתאריכים נבחרים. המחיר אינו כולל טיסות.

אין טיסות ישירות מישראל לקמבודיה והדרך הפופולארית להגיע אליה היא דרך בנגקוק, בירת תאילנד בטיסה ישירה עם אל על או בטיסת קונקשן למשל דרך מוסקבה עם חברת התעופה הרוסית, אירופלוט.

אקואה מקונג, ספינת נהר 5 כוכבים. צילום: ספיר פרץ זילברמן

הכותבת הייתה אורחת החברה הגיאוגרפית בקמבודיה