"אתה מבין שאתה חלק ממשהו גדול. פרצנו את תקרת הזכוכית והוכחנו שאין גבול"

ג׳ואל בן פרץ, קברניטה, צי איירבס

"השנה האחרונה הייתה שנת משבר, כזו שחווים פעם ב-100 שנה. לקחנו משימות על קצה גבול המעטפת של המטוסים ולמרחקים שהמטוסים בתקופה רגילה לא אמורים להגיע אליהם. כל זאת התאפשר בזכות שילוב ידיים של כל גורמי החברה ובניהול מרשים של ההנהלה. ביצענו משימות חילוץ, קרגו, אמבולנס, טיסות הומניטריות. הטסנו עולים חדשים, משלחות ואנשי עסקים. הלוג בוק הדיגיטלי שלי מ-1 במארס 2021 ועד היום מראה חתך יעדים מטורף. היו מספר יעדים שלא האמנתי שאנחת בהם. למשל, לונדון היתרו. טרום קורונה זה היה שדה של 'הגדולים'. רק אם יש לך סלוט בעלות מיליונים יכולת לנחות שם. היעד המפתיע והמרגש ביותר עבורי היה בחריין. הטיסה תוכננה ושוגרה בחשאיות רבה. ליבנו נעתק כשהמתנו כ-20 דקות מעל ירושלים בניסיון תאום מעבר מעל ירדן. הנופים של סעודיה היו מהפנטים. מדבר אינסופי. הרגשנו שאנחנו חלק מההיסטוריה של המדינה ושל מזרח תיכון חדש. הנחיתה בבחריין הייתה סטנדרטית לגמרי. בקרה ופיקוח מצוינים על טהרת המבטא האנגלי. אסור לטוס מעל האי עקב מגבלות רעש. הקפנו את האי ונהנו מנופי המפרץ הפרסי. תכל'ס, אין על ישראייר. קברניטה ג'ואל בן פרץ מטוס איירבס 320. צילום: באדיבות ישראייר

גלעד וקנין, קצין ראשון, צי איירבס

"בתחילת אפריל 2020 שקע העולם בתרדמה ובסגרים בגלל מגפת הקורונה. בצר לנו, עולם התעופה חווה זאת ביתר שאת. ראינו את זה הולך ומחמיר, מתעצם לממדים קטסטרופליים בדמות של נתב"ג ריק ושומם. מאחורי הקלעים התארגנה פעילות בישראייר להוציא טיסות מזרחה ליעד שלא חלמנו עליו – סין. גם אנשי המבצעים וגם הטייסים עבדו ימים כלילות והרימו מאפס אופרציה מפוארת של טיסות מטען במטוס שרגיל להוביל נוסעים. גם נותרה בעיה קטנה ממבט חטוף במפות, טווח הטיסה שלנו הוא 6-7 שעות בלבד. איך נגיע לסין? בנחישות וברגישות החלה מלאכה רצופה של כל הנוגעים בדבר עד אשר ראו עיניי את 3 האותיות החדשות של היעד החדש בלוח הטיסות שלי – CGO בדיקה מהירה בגוגל ואני מגלה – מדובר בשדה תעופה בסין. לא האמנתי למראה עיניי. סין? זה כל כך רחוק. מפה לשם, אני בקוקפיט, טס במטוס ריק מזרחה אל ערבות ושטחים לא מוכרים. כמו לבקר בעולם חדש. נגלים אליי נופים שעיניי לא הורגלו בהם, מדבריות, שממה, אגמי מלח, הרים נישאים ומבטא לא מוכר ברשת הקשר. נחיתה בקזחסטן לתדלוק. אלמאטי, בירת קזחסטן – יושבת בסמוך לשרשרת הרים מפוארת, כזו שלא רואים כל יום. אפילו הזריחה שם באור אחר. עם נגיעת הגלגלים של מטוס האיירבס במסלול הנחיתה בסין, עולה במעלה הגב תחושה נעימה של צמרמורת וסיפוק. אתה מבין שאתה חלק ממשהו גדול. כרגע ממש פרצנו את תקרת הזכוכית והוכחנו שאין גבול. פינוי של מסלול הנחיתה והסעה לעמדת חניה. מתקרבות המדרגות ונפתחת דלת המטוס. בפתח פוגש אותנו נציג חברת השילוח בסין ומברך אותנו באנגלית רצוצה welcome to China. אנחנו מביאים ציוד רפואי מסין לישראל כדי לעזור למערך שנלחם במגפה. את החלק הקטן שלנו עשינו. ישראייר היא אוסף של אנשים שיחד עולים על סף כל חלקיהם, בצניעות, בסולידרויות ובדבקות במשימה". גלעד וקנין, קצין ראשון, צי איירבס. צילום: באדיבות ישראייר

אמיר וינגרטן, קברניט, צי איירבס

"כשהתחילה המגיפה היה נדמה שהכל עוצר מלכת. מטוסים מקורקעים, שדות תעופה נטושים ושמיים ריקים. אבל מהר נזכרתי שישראייר, החברה בה אני טס 18 שנים, היא לא חברה רגילה. בהובלתם של אורי המנכ"ל וצוותי עבודה של טייסי החברה, ישראייר סירבה להרים ידיים ולהדמים מנועים ובחרה לצאת לקרב עם סכין בין השיניים. כך מצאתי עצמי מבצע טיסות ליעדים שמעולם לא חלמתי שאגיע אליהם, במיוחד לאור העובדה שבימים כתיקונם אני מטיס מטוס שיודע להטיס נוסעים לטווחים של 6 שעות מקסימום. טסנו לשדות שונים בסין אחרי עצירות תדלוק והחלפת צוותים בקזחסטן, טסנו למערב הודו ולמזרח הודו אחרי עצירות לתדלוק באתיופיה. טסנו לשדה התעופה הית'רו בלונדון והיינו לבד בשמיים. ביצענו טיסות מאסף עם דילוגים משדה אחד לאחר בתוך אירופה. הטיסות מעל אזורים על הגלובוס שמעולם לא טסתי בהם לשדות בהם מעולם לא נתקלו במטוס של ישראייר לביצוע משימות שמעולם לא ביצעתי – היו מרגשות ,שונות ומאתגרות. הרגשתי שאני חוזר לחיל אוויר, לטייסת מבצעית. מעבר לתחושת המחויבות לביצוע המשימה הרגשתי שכולנו עושים כל מה שביכולתנו ומעבר לכך, כדי לשמור על ישראייר. כטייסים אנחנו לא משאירים הרבה מקום לאלתור ונדיר שאנחנו נדרשים לבצע משהו שלא תודרכנו, תירגלנו ומיפינו אותו - ומצאנו לו מענה. אלמנט אי הוודאות הכניס בכולנו רצון להצליח ולהתגבר על כל בלת"מ, להיזכר שאנחנו יודעים גם לאלתר, לחשוב מחוץ לקופסא ועדיין לעמוד באדיקות בכל המגבלות הרבות ששומרות עלינו ועל בטיחותנו. באחת הטיסות מצאתי את עצמי בשעת לילה מאוחרת ,תחת גשם שוטף בשדה התעופה שנחאי ,מנהל צוות של טייסים, דיילים ואנשי קרקע סיניים לבושים בחליפות חלל - כשהמשימה היא העמסת מקסימום מטען במינימום זמן – לתוך איירבס בתצורת מטען שמעולם לא ראיתי עד אותו יום. כל זה קורה אחרי שהמראנו מנתב"ג לקזחסטן שם תדלקנו והמשכנו לעוד 6 שעות טיסה עד לשנחאי. אחרי נחיתה 3 שעות של מעבר מהשדה למלון דרך אינספור עמדות בדיקה ומילוי טפסים ו-12 שעות במלון בו נעלו אותנו בחדרים עד הרגע בו יכולנו לשוב לשדה לתחילת ההעמסה לקראת הטיסה חזרה הביתה. עכשיו כשהעולם מתחיל לחזור לעצמו ויש כבר אור בקצה המנהרה – לאט לאט נחזור לטוס טיסות 'רגילות' ולהטיס נוסעים 'רגילים', אבל הניסיון שצברנו, האתגרים שנראו כמעט בלתי אפשריים ועמדנו בהם ובמיוחד תחושת הלכידות למען מטרה משותפת – יישארו איתנו״. קברניט מטוס איירבס 320 אמיר וינגרטן. צילום: באדיבות ישראייר

ניצן מריל, קצין ראשון, צי ATR

לפני שנתיים טסנו משדה דוב לאילת, היום אנחנו טסים מנתב"ג לדובאי, רומא, בלגרד, טביליסי ועוד ועוד. כן כן, עם ATR. מתוך שלל הטיסות אותן ביצעתי בשנה האחרונה זכורות לי כמה: הנחיתה הראשונה ברומא. שדה ענק, ממש ענק עם אפס תנועה. אף אחד לא זז בקורונה. לא על הקרקע ולא באוויר. תחושה מוזרה מאוד. ATR קטן מסיע לבד בשדה תעופה ענק; נחיתה באי היווני קורפו. פיינל כמותו לא ראיתי בחיים. אקזוטי, צבעי כחול ירוק מטורפים. חוויה מטורפת; הנחיתה הראשונה של ATR בדובאי. בורג' חליפה. וואו איזה גובה, וואו איזה גודל, וואו איזה מקום; שלג באתונה. עושים תהליכי הפשרת קרח ושלג מהמטוס. חוויה חד פעמית. הקורונה דחקה אותנו לפינה. ובפינה הזאת גילינו אחד את השני. את החברה המדהימה שלנו. את האנשים. את ההנהלה.

עומר פ, קברניט, צי ATR

בחודש יולי, בין הסגרים, נשלחנו למשימה מיוחדת: טיסה ל-Uzhhorod שעל גבול אוקראינה וסלובקיה. שדה קטן, ממש. המקומיים אמרו לנו שלפנינו נחיתה אחרונה הייתה שם לפני כחצי שנה. המטען היה מורכב מ-11 אברכים וכ-2 טון קרטונים של אוכל כשר. מה שהיה נראה כמו כוח קומנדו חלוץ לקראת חגיגות ראש השנה באוּמן כנגד כל הסיכויים. הייחוד של הטיסה הזאת, מעבר לכך שמדובר ביעד שמעולם לא נחתנו בו, הוא משך הטיסה הקיצוני: כ-5 שעות טיסה, על קצה טווח הטיסה של מטוס שבשגרה טס בדרך כלל טיסות של כשעה. בשיאה של המגפה, כשכולנו עטופים בחליפות מגן לבנות, מסיכות וכפפות, נחתנו באותו שדה שכוח אל, שפשפנו את עינינו בתדהמה כשראינו שבמקום עגלות גדולות נגררות ע"י טרקטור לפריקת הציוד. הגיעו אלינו מספר מקומיים בלבוש אזרחי, עם שתי עגלות סופר - כמה סימלי שכמה חודשים אחר כך קונה אותנו רמי לוי - כדי לפרוק 2 טון של ארגזים. שינסנו מותניים, כמו בהמון טיסות אחרות בתקופה הטרופה הזאת: דיילים, מכונאים, טייסים ואנשי ביטחון ופרקנו את כל הציוד הכבד אל הרחבה ויצאנו חזרה אל המסע הארוך לנתב"ג. הייתה לכולנו תחושת שליחות ומשימתיות מאד גדולה. ידענו שכל טיסה כזאת היא כמו אוויר לנשימה לחברה שמלקטת בשיא המשבר כל טיסה אפשרית. ידענו גם שאנחנו מסייעים לאנשים שכל כך חשוב להם גם במצב העולמי המוטרף להמשיך לקיים את מסורתם. תחושות מאד חזקות שהתאפשרו רק בזכות האווירה המיוחדת והמשפחתית וההירתמות יוצאת הדופן של כל עובד ועובדת שהמשיכו לעבוד בתנאי אי ודאות וחשש. לכל אורך משבר הקורונה מתנגנת לי בראש האימרה ״כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים״. גאווה גדולה בהחלט להיות חלק מקבוצה מדהימה כזאת. עומר פ, קברניט, צי ATR. צילום: באדיבות ישראייר

אל תפספסו

10 סימנים שענף התיירות והתעופה מתחיל להתאושש

הכתבה הבאה במדור

ישראייר: מזכר הבנות לביצוע מימון מחדש של המלונות ביוון, חלק מהלוואת הבעלים ישובו לחברה