"אפשר וכדאי לצחוק על הכל בחיים, גם על סרטן"

כשבמערכת פספורטניוז הציעו לי לסקר טיול של קבוצת נשים מחלימות-חולות סרטן באילת, היססתי לרגע. מה מותר ומה אסור לשאול נשים שמתמודדות עם המחלה האיומה? מותר לצחוק? והאם יש בכלל מקום להומור שחור, במיוחד אחרי הטראומה של השבעה באוקטובר?

מסתבר שהומור, על שלל גווניו, הוא הנשק הסודי שלהן. כזה שמחמש את הנשמה ומאפשר להן ולסובבים אותן לבכות ולצחוק בו זמנית. בדיוק כמו שהבמאי האיטלקי רוברטו בניני אמר עם צאת סרטו "החיים היפים" (קומדיה המתרחשת במחנה ריכוז): "הנקודה שבה קומדיה וטרגדיה נפגשים, כשאתה צוחק ובוכה בו זמנית, היא כמעט אלוהית כי היא נוגעת בעמקי הנפש". ואני אומרת לכם, הנשים הללו נוגעות בעמקי הנפש ביג טיים. גם כשחולה אחת נשכבה על רצפת האוטובוס וביקשה לדמות את ההלוויה השמחה שלה, וגם כשחולה אחרת הכריזה קבל עם ועדה שאוי ואבוי לבעלה אם ישא אחרי לכתה אישה יפה ממנה.

כ-150 נשים - מחציתן חולות (חלקן גרורתיות) ומחציתן מחלימות, חלקן עם פאה וחלקן עם שיער שצמח אחרי ההקרנות והכימותרפיה, חלקן עם פרוטזות שד וחלקן מעדיפות בלי - עלו על טיסת בוקר של ישראייר (שתרמה את כרטיסי הטיסה) מנתב"ג לשדה התעופה רמון, בדרך לוויקאנד המיוחל במלון רויאל ביץ' שכל כך חיכו לו. מתקיים אחת לשנה באילת, ויש שנים שהן יוצאות לטיול משותף נוסף בחו"ל.

מאחורי כל האופרציה המרגשת הזו עומד בהתנדבות מלאה, אלי גרוס, מנכ"ל SWISS מטענים בישראל שהתגלגל למפעל חיים הזה ממש במקרה. "לפני 12 שנים, אחיין שלי ביקש ממני שאנסה לעזור לשתי חולות סרטן, מיכל מלמד ואורטל דרעי ז"ל, שהקימו את קבוצת הפייסבוק 'גם אני חליתי בסרטן השד', לארגן טיול בחו"ל לחברות הקבוצה. הן הגיעו אלי למשרד ובשנייה התאהבתי בהן. פניתי לחברת תעופה, חברת תיירות, בית מלון וחברת אוטובוסים וסגרתי להן טיול ברומניה. הפקתי את הטיול הראשון שיצא באוגוסט 2012 ומאז כל שנה", אומר גרוס.

איזה תגובות אתה מקבל מהמשתתפות?

"כולן אומרות לי תודה אבל אני זה שאומר להן תודה כי הן מחזקות אותי. נותנות לי פרופורציות לחיים, שאפשר להתמודד עם כל קושי. משמח אותי לראות שהטיול הזה נותן כוח לנשים, שמעל חמישים אחוזים מהן גרורתיות. יש הרבה בנות בודדות שאלה הטיולים היחידים שלהן. לקבל בוואטסאפ: 'תודה אלי שהוצאתם אותנו קצת מהאי שפיות בה אנחנו חיים', בשבילי זה שווה הכל".

משמאל אלי גרוס ואלינה, אחת ממשתתפות הטיול באילת

אני מבינה שבגלל המלחמה אופי הטיול הפעם שונה מהרגיל

"בגלל המצב הורדנו הופעות סטנד-אפ ומוזיקה והפקנו טיול יותר צנוע. במקום זאת, השגתי הנחות יפות ברשתות גדולות כמו פוט לוקר, נייק, אדידס, סקרצ'רס, מגה ספורט וקסטרו. נשים חולות קונות הרבה יותר מבן אדם ממוצע. הן מאוד מרוצות".

מהיכן מגיע המימון לטיולים?

"מי שיכולה משלמת על הטיול ומי שמתקשה, אני משתדל לעזור לה מכספי. אני לא נעזר בתורמים על בסיס קבוע וגם לא פתחתי עמותה כי עמותה זאת פרוצדורה ארוכה. צריך לשלם משכורות לעובדים ואין לי זמן לכל זה. את כרטיסי הטיסה של הטיול הנוכחי תרם אורי סירקיס, מנכ"ל ישראייר ורשת המלונות ישרוטל סייעה אף היא עם חדרים במלון. גם צוות המלון יצא מגדרו שלבנות תהיה השהות הכי טובה שיכולה להיות. כל טיול אני מתכנן חצי שנה מראש במהלך סופי שבוע ובערבים כדי לא לפגוע בעבודה שלי ב-SWISS. יש איתי 3 מתנדבות מהקבוצה - מאיה, דורית וטלי - שעוזרות בהפקה. אף אחד לא מרוויח כסף. לטיולים האלה מצטרפים בהתנדבות גם: ד"ר עמי שיינפלד, קרדיולוג בכיר בתל השומר שכבר 10 שנים מצטרף לטיולים כרופא מלווה בהתנדבות. בטיול הזה הצטרף גם פרופ' ג'ק בניאל מבלינסון".

איך אתה מתמודד עם מצבן הרפואי ועם פרידה מחולות שהולכות לעולמן?

"בטיול הראשון היה לי מאוד קשה. אחד המקרים שכמעט שברו אותי היה בשדה התעופה של רומניה. היו צריכים להעביר שם פרוטזות שד לשיקוף. לקחתי את זה קשה. לא יכולתי לראות את זה. צעקתי. היום יש הרבה פחות פרוטזות, יש יותר שתלים. בהקשר הזה של שדה תעופה, אני רוצה לציין את אריה קדוש, סמנכ"ל ברשות שדות התעופה, שהוא עצמו תורם רבות בתחום האוטיזם, עוזר לנו מאוד. יש חולות שלא יכולות לעמוד הרבה זמן בתורים בשדה והוא מסייע במעבר מהיר. זה לא פשוט שבבת אחת מגיעות לצ'ק אין 100 נוסעות עם תעודות נכה".

ואיך אתה עם הומור שחור?

"גם זה קשה אבל התרגלתי. יותר קשה לי לשמוע על מישהי שהלכה לעולמה. מהטיול הראשון ב-2012 ועד היום, כ-30 נפטרו. אני משתדל לא ללכת להלוויות כי זה שובר אותי. אמי, חנה גרוס, שהייתה ניצולת שואה שנפטרה לפני שנה מהמחלה, היה לה חשוב שאוציא את הטיולים האלה. כשהייתה שומעת שלמישהי אין כסף לשלם לטיול, הייתה נותנת כסף. מעל 500 נשים הגיעו לשבעה של אמא שהיא ואבי היו גאים בכל תעודת הוקרה שהייתי מקבל".

איך נשים חולות-מחלימות חדשות שרוצות יכולות להצטרף לטיולים?

"דרך קבוצת 'הטיולים של אלי' בפייסבוק".

איזה מסר אתה רוצה להעביר?

"לתת ולתרום לזולת זה להיות חזק. אם כל אחד במדינה יעשה משהו קטן בשליחות, המדינה שלנו תראה אחרת".

כשהמחלה דופקת בדלת בגיל 24

איה גונן, 37 ממגדל העמק, היא הצעירה בחבורת המטיילות. על המחלה התבשרה בגיל 24, בחודש השביעי להריונה הראשון. "פתאום הרגשתי גוש בשד. גולה קטנה. לא משהו שהדאיג אותי. בעלי ההיפוכונדר, לחץ שאלך להיבדק. רופאת המשפחה אמרה לי שזה גוש חלב ושאין לי מה לדאוג, וככה המשכתי את ההיריון. ילדתי את הבת שלי שהיא היום בת 14. חזרתי לשגרה. הייתי בתואר ראשון בדיוק. 4 חודשים אחרי הלידה, עדיין הרגשתי את הגולה. הלכתי שוב לרופאה ששוב לא חשדה ושוב אמרה שזה גוש חלב ושזה יעבור. כשהגעתי לכירורג שד כי בעלי לחץ, הייתה לו תשובה ברורה: 'את נוסעת מהר לאולטרסאונד שד'. אחרי שבועיים של סדרת בדיקות התבשרתי שיש לי סרטן. כשאמרו לי סרטן, ראיתי קרחת. יצאתי למסע חיי". 

איה גונן. צילום: ספיר פרץ

איך מתמודדים?

"בהתחלה לא כל כך הבנתי את המתרחש. היה הלם ומתח. מאיפה זה בא. זה יותר של מבוגרים ואני צעירה. זה לא גנטי אצלנו במשפחה. אחרי ההלם הראשוני יצאתי די מהר להסרת הגידול. זו הייתה שנה אינטנסיבית של טיפולים. שנה מטלטלת פיזית ונפשית".

מה היה הרגע הקשה מכל עבורך?

"הרגע הכי קשה היה הפרידה מהשיער. היה לי שעיר עד הטוסיק. שיער טבעי ויפה. בכיתי במשך 13 ימים, מבוקר עד לילה. 13 ימים  כי זה הזמן שלוקח מרגע הטיפול הראשון ועד שהשיער נושר. התארגנתי מראש עם פאה לפני תחילת הטיפולים, אבל הפאה לא נתנה מענה כי לא הייתי דומה לעצמי. הנפשי היה מאוד קשה. חוסר הביטחון. הרגשתי שכל הנשיות נלקחה ממני. שיער זה כוח. גם הייתי מאוד מחוברת אליו. זה היה סימן ההיכר שלי. אנשים היו אומרים 'איה זאת עם השיער הארוך'. אחרי שהפסקתי ללכת עם הפאה, ניסיתי להתייפות בדרכים אחרות. התאמצתי כשברגיל שלי אני לא מתאמצת. עשיתי הרבה עבודה עם עצמי, לא נעזרתי באנשי מקצוע".

מה מצבך היום?

"אחרי שנתיים שקטות לפתע הופיעה גרורה במוח. יום אחד התעוררתי עם פרכוסים. ניתחו והוציאו לי את הגרורה. עברתי טיפולים משלימים. עברתי הקרנות והיה לי ראש חצי מגולח. שוב התמודדות ושוב להרים את עצמי מחדש. אחרי שנה הופיעה עוד גרורה ואחרי חצי שנה שוב ואחרי כמה חודשים עוד גרורה. הפעם הרביעית האחרונה הייתה לפני 8 שנים. הבינו שיש לי מחלה פעילה, אז אני מקבלת טיפול ביולוגי בבית חולים הדסה - כל 3 שבועות אינפוזיה. טיפול מניעתי שאמור לשמור. ועד היום טפו טפו אני בסדר".

בין לבין, הצלחת ללדת בפעם השנייה

"רציתי שלבת שלי ליהיא יהיה אח או אחות. ניסיתי כמה פעמים להרות. בכל פעם שחליתי זה הרחיק אותי מהרצון להרות כי סוג הסרטן שלי הוא הורמונלי. בגלל ההיסטוריה הרפואית שלי, האונקולוגית שלי שאיבת כמות יפה של ביציות ויצאנו למסע פונדקאות מרתק בגיאורגיה. נולדה לנו בת שחוגגת היום 6. זו המתנה הכי גדולה שלי. גאה בעצמי שלא ויתרתי על זה. מה שדחף אותי זה הרצון של ליהיא שיהיה לה אח או אחות. היא דיברה על זה בלי סוף. למה לחברות שלה יש ולה אין. אני מאמינה שההצלחה הזאת, שהצלחתי להגשים לליהיא את החלום הזה, עזרה לי להתגבר".

את מרצה כיום על ההתמודדות שלך

"יש לי הרצאה שנקראת 'להנהיג את חיי'. אני מרצה על צמיחה מתוך משבר בארגונים, במתנ"סים, ביום האישה, בחודש המודעות לסרטן השד ועוד. העברתי לא מעט הרצאות גם לנשים מחלימות. נשים לוקחות משהו מההתמודדות שלי. ההרצאה נותנת כלים להתמודדות עם משברים ועם נשיות שהולכת ומשתנה, עם הבעיות שזה עושה לזוגיות. יש תקופות של מתח כי על מי אני יוציא את כל העצבים שלי אם לא על הבעל שלי. כל ההתמודדות, בלי פילטרים ובלי עריכות. הרצאה הכי אותנטית שיש. זה סיפור מטלטל שיש לו סוף אופטימי, סוף של ניצחון".

החלימה מסרטן וכיום מפונה מקרית שמונה

כבר 3 חודשים שענבל גבאי, 45, תושבת קרית שמונה, מפונה במלון ריץ קרלטון בהרצליה. "זה כלוב של זהב. כמה אפשר לחיות משפחה בחדר. אני רוצה לחזור לבית שלי. לפינה שלי. לאכול אוכל של בית", היא אומרת.

גם היא, כמו אחת מתוך 6, סרטן השד תפס אותה לא מוכנה בגיל 32. "פתאום גיליתי גוש. חשבתי שזה כלום כי אין לנו את זה במשפחה, אבל בעלי שיגע אותי שאלך לרופא. לקח זמן עד שנתנו לי טור לאולטרסאונד שד כי אני צעירה בת 32. אחרי הצילום עשו לי ביופסיה. לא ידעתי מה זה. אמרו לי שאם לא חוזרים אלי תוך 5 ימים, אז הכל תקין. לא חזרו אלי עד היום. המשכתי בחיי".

באיזה שלב נאמר לך שיש לך סרטן?

"עשיתי בדיקת הריון ביתית וראיתי שאני בהריון. נסעתי לקופת חולים כדי לעשות בדיקות דם. לוודא שאני אכן בהיריון. פתאום יוצא כירורג שד ושואל אותי אם אמרו לי לבוא אליו. נכנסתי אליו. התיישבתי מולו ובלי שום רגישות אמר 'יש לך סרטן שד'. אמרתי 'אני בהריון, מה סרטן שד'. הוא קבע לי הפלה. יצאתי משם המומה. התקשרתי לבעלי. הוא גם היה בהלם. לקח לנו שבוע להתאפס על עצמנו. לא רציתי לוותר על ההיריון ובאמת לא הלכתי להפלה ולשום בדיקה שהרופא הזה נתן לי. אני אישה מאמינה אז הלכתי לרב פירר. התייעצנו איתו מה עושים. הוא שלח אותי לרופאה בשם הדסה גולדברג בנהריה. היא אישה מדהימה. התחילה איתי את התהליך. אמרתי לה שאני לא רוצה לוותר על ההיריון. החלטנו לחכות עם הכימותרפיה עד חודש שלישי כי עדיף שהעובר טיפה יגדל. מסתבר שכימו לא עובר שלייה". 

מימין: ענבל גבאי, אלי גרוס ואיה גונן. צילום: ספיר פרץ

סיפרת לי שאת אישה מאמינה. האמונה החזיקה אותך?

"אני אישה מאמינה. אם בורא עולם נתן לי גם מתנה וגם מחלה, אז סימן שאני בניסיון. החלטתי שאני שומרת על ההיריון בליווי של אונקולוגית צמודה ובדיקות. כל פעם אחרי הכימו, הייתי הולכת לרופא נשים לבדוק שהכל תקין עם העובר. נדרתי נדר שאם אני אעבור את המוחלה והעובר יצא תקין והכל יהיה בסדר, אעשה הילולה לרבי שמעון בר יוחאי. כל שנה אני מזמינה 50 שנה להפרשת חלה עם רבנית. קיבלתי את הכל באהבה. קיבלתי את זה כמו שפעת קשה. המשכתי לעבוד כמעט עד חודש שישי. הייתי מנהלת משרד פרסום בקרית שמונה. לא ויתרתי לעצמי. בכוונה עשיתי טיפולים בימי חמישי כדי לנוח בסופ"ש ובראשון לקום לעבודה. קיבלתי כימו במשך כל ההיריון. במקביל, היו לי גם ילדים קטנים שצריך לטפל בהם. הקפדתי ללכת עם פאה שהילדים לא ייבהלו מהקרחת. בחודש תשיעי ילדתי בת בקיסרי. אחרי 2 בנים, זו הייתה המתנה הכי גדולה. מיד אחרי הלידה התחלתי את ההקרנות. סיימתי את ההקרנות וישבתי בבית כמעט שנה ואז נולד הרעיון לפתוח בוטיק לתינוקות. פתחתי את 'נעל'ה' בקרית שמונה. (נועה זה ראשי תיבות של נסים ונפלאות עשה השם). הבוטיק נתן לי הרבה כוח. החזיר אותי למעגל החיים. התפרנסתי ממנו שנים עד הקורונה בגללה הכל עבר לאינטרנט. נאלצתי לסגור את החנות. היום אני עובדת כמנהלת סניף של פוט לוקר בעיר. כיף וטוב לי. עשיתי שינוי מעצמאית לשכירה. אני לא נשברת מכלום. מכל דבר אני עושה לימונדה מהלימון".

וכיום את מפונה מביתך. איך את מתמודדת עם זה?

"זאת התמודדות להיות מפונים. מה לעשות? אין מה לעשות. לסופ"ש הזה באילת לא רציתי לבוא כי אמרתי לעצמי אני כבר במלון אז ממלון למלון. אבל איה ואני חברות בלב ובנפש. נפגשנו בטיול הראשון של הקבוצה, אז באתי להיות איתה ואני נהנית כאן מכל רגע".