מחדל השמיים הסגורים: שיתוק התעופה הישראלית הוא תוצר של שנות הפקרות

חדשות. עדכונים. מבצעים ✈️ פספורטניוז ב-WhatsApp >> וב-Telegram >>

בימים אלו של מלחמה, מתברר פעם נוספת כיצד הזנחה רבת שנים של תשתיות לאומיות מתורגמת לפגיעה ישירה וקשה באזרחי המדינה ובכלכלתה.

התעופה הישראלית קורסת תחת הנטל ומשלמת מחיר כבד מנשוא, לא רק בגלל המערכה הצבאית הקשה, אלא בראש ובראשונה בגלל הפקרות ארוכת שנים של ממשלות ישראל לדורותיהן, שכשלו בהקמת שדה תעופה בינלאומי משלים.

במקביל, שדה התעופה רמון בדרום, שאמור היה להוות עוגן תעופתי אזרחי חלופי בדיוק לשעות חירום מסוג זה, הופקע כמעט לחלוטין לטובת צרכים צבאיים ופעילות צה"ל. הלכה למעשה, אין בו כיום כל מענה של ממש לתעופה האזרחית השוטפת.

לו רק השכילו מקבלי ההחלטות להקים בעשור האחרון שדה תעופה בינלאומי נוסף, כפי שדרשו מומחי ביטחון ותחבורה פעם אחר פעם, התמונה היום הייתה שונה לחלוטין.

שדה משלים פעיל ומתפקד היה מאפשר גמישות תפעולית, פיזור סיכונים חיוני והמשך קיום של עורק נשימה תעופתי פתוח לעולם. במקום זאת, בהיעדר חלופה ממשית, כל ענף התעופה קורקע ומשותק בצורה אלימה. החברות הישראליות נאלצות לצמצם את הטיסות וסופגות הפסדי ענק, בעוד חברות התעופה הזרות נטשו את ישראל לחלוטין ואין להן כל כוונה לשוב לכאן בעתיד הנראה לעין. המדינה, למעשה, נצורה.

הטרגדיה הגדולה היא ששום דבר מכל זה אינו בבחינת כוח עליון או הפתעה מודיעינית. הצורך הלאומי בשדה תעופה נוסף היה ידוע וברור כבר לפני שנים רבות. ועדות מקצועיות הוקמו, המלצות נכתבו ודוחות פורסמו, אך כולם נקברו תחת הררי ביורוקרטיה, מאבקי כוח אזוריים, חוסר הסכמות כרוני ושיקולים פוליטיים צרים שמנעו קבלת החלטה אמיצה.

לאף גורם שלטוני לא בער לקדם את הפרויקט הקריטי הזה בזמן אמת, והתוצאה הישירה של אותה גרירת רגליים היא משבר התעופה החמור ביותר שידעה המדינה מעודה.

מחדל השמיים הסגורים אינו עומד בפני עצמו, אלא מהווה חוליה נוספת בשרשרת. הוא מצטרף לשורה ארוכה ועגומה של מחדלי תשתית וניהול משברים של ממשלות ישראל, המעידים על חוסר חזון ועל היעדר תכנון אסטרטגי צופה פני עתיד. את המחיר העצום משלם כעת הציבור הישראלי, שמוצא את עצמו מנותק ומבודד מול שוקת שבורה.