הדרך הצבאית של גיאורגיה

על הכביש המכונה 'הדרך הצבאית' הגעתי בפעם הראשונה ב- 1999. היה זה במהלך מסע בן שלושה חודשים שערכתי סביב הים השחור. כלי הרכב שלי היה רכב 4X4 מסוג סוזוקי סמוראי, רכב ישן וחבוט ומתאים מאין כמותו למסע שכזה. בעודי נוסעת באדמת גיאורגיה עלו בזיכרוני הסיפורים המשפחתיים על המקום ששמעתי מסבי, יליד המדינה ויחד עם כל קילומטר שהרכב גמא התעוררו התיאורים של הרי הקווקז האדירים עליהם גדלתי, התעצמו ולבשו גוונים של ירוק הצומח, תכול השמיים וביניהם – פסגות לבנות עד. ההתרגשות גברה כשעמדו לצידי הדרך בבושקות צחות העור ולבנות שיער ליד מיכלי פח ומכרו דלק מפוקפק, גרבי צמר ותפוחים אדומים מפחי אמאיל סדוקים. כל אחת מהן הזכירה לי את סבתי האהובה. הן מרימות יד ועוצרות אותי, מנסות להבין מהיכן הגעתי ולאן מועדות פני, מכבדות אותי בתפוח או ממתק ומזמינות אותי לשבת לצידן בלי שום תנאי. סתם כך להכניס עניין ליום שיגרתי.

ב- 7 השנים האחרונות עבר האזור שיפוץ, אך עדיין, כזה ששמר על העבר והמסורת. חלק מהכבישים נסללו מחדש וכנסיית השילוש הקדוש עברה אף היא שיפוץ מקיף, בנוסף נפתחו מספר מצומצם של בתי מלון והארחה, שמלינים את התיירים שמגיעים לצפות במקום הירוק והבתולי הזה.

הדרך הצבאית מתחילה במצחטה והינה המשכה של כביש שמצפין מטביליסי ומסתיים לאחר כמאתיים קילומטר בוולאדיקווקז שברוסיה. הכביש נחשב כאחד הכבישים ההיסטוריים והקשים, עם זאת, אחד הרומנטיים שהביא את המוזה על רבות מהדמויות ההיסטוריות שעברו בשערי דריאל בדרכם בין רוסיה וגיאורגיה וכתבו בשבח הנופים הנהדרים ששימשו רקע למסעות סוחרים, לוחמים צמאי דם ונוסעים תאבי נדודים.

מדובר בדרך עתיקה שחוצה את הרי הקווקז ונחשבה לשער בין אירופה לאסיה, היא היתה חשובה למלכי איבריה שבירתם מצחטה ישבה בקצה הדרומי של הדרך, קרוב לטביליסי על מפגש נהרות. את ההרים הנישאים חוצה הדרך בשיאו של הקימוט הקווקזי במקום המכונה 'שערי דריאל' , הנמצא סמוך לגבול עם רוסיה. זוהי דרך צרה, לחוצה בין קירות אבן נישאים אל על, דרכם ניסו עמים ולוחמים רבים לפלוש דרומה, לפיכך הוקמו לכל אורכה של הדרך בנקודות הרגישות מגדלי תצפית מאבן שחלקם שרדו עד ימינו. על הדרך שמרו הנסיכויות המקומיות שחלקו ביניהן את המרחב שבין הרי הקווקז בתקופות לפני איחודם לישות מדינית אחת ונודעה לה כאמור חשיבות אסטרטגית כבירה לצד חשיבות כלכלית ומדינית. הדרך מאופיינת בתצורות נוף מרשימות של הקווקז ועוברת ליד מספר נהרות שוצפים: המטקווטרי , ארגווי והטרגי . במאה ה- 12, היא תקופת תור הזהב של גאורגיה עם מלכות דוד "הבונה", עברו דרך שערי דריאל לוחמים קיפצ'קים במטרה ללחום שכם אחד עם הגיאורגים נגד הערבים והחלה תקופה שלווה שנמשכה בתקופת המלכה תמר והסתיימה עם הכיבוש המונגולי במאה ה- 13. אז החלה לשקוע חשיבותה של הדרך לשנים ארוכות עד למחצית השניה של המאה ה- 18 עם הידוק הקשרים עם רוסיה. למרות שהדרך הייתה והינה דרך חשובה וציר תנועה מרכזי בין צפון לדרום ובין אסיה לאירופה, מדובר בדרך צרה ומשובשת עד ימינו אנו.

בנסיעה צפונה ניתן ליהנות מכל טובה של גיאורגיה. כבר במרחק שלושים קילומטר מטביליסי מגיעים לעיר מצחטה, בירתה העתיקה של גאורגיה ומרכז דתי חשוב. כאן מתפצלת הדרך כשענף אחד שלה מתפצל מערבה לים השחור וענף שני מעפיל צפונה ומתחיל את הדרך הצבאית. מצחטה, בירתה העתיקה של גאורגיה, היא עיר מרתקת וחשובה שמחייבת עצירה בת מספר שעות, על מנת להתרשם ממספר כנסיותיה היושבות על מפגש הנהרות קורה וארגאווי בלב חבל קארטלי. המסורת מספרת שנינו הקדושה הביאה את הנצרות לאזור במאה הרביעית ומרכז הכנסיה יוסד כאן במאה החמישית. אומרים שכאן גם התיישבה הקהילה היהודית הראשונה שהגיעה לאזור לפני כאלפיים שנה. בין אתריה שכדאי לבקר בהם נמנים קתדרלת סווטי צ'קובלי – כנסית העמוד נותן החיים, על פי המסורת הנוצרית נקברה כאן אישה יהודיה בשם סידוניה עם הגלימה שישו נצלב בה. הגלימה הובאה לגאורגיה על ידי אחיה אליאס. מעל קברה צמח עץ ועם הקמת הכנסיה הראשונה ניסו ללא הצלחה לכרות אותו עד שנינו הקדושה קידשה אותו. כנסיה נוספת הינה כנסית ג'ווארי , היושבת על גבעה ויש ממנה תצפית יפה על העיר ומפגש הנהרות.

חמישה-עשר קילומטר נוספים חולפים על פני דרך המושכת מערבה, אל אגם בזלטי , אגם שנוצר על פי האגדה מדמעות הגיאורגיאנים על מות יורש העצר, בנה של מלכתם הנערצת, תמר. קילומטרים ספורים צפונה מהפניה לאגם מגיעים להתפצלות נוספת בכביש, אותה יקח מי שחפצה נפשו לבקר במאגר מי הטורקיז של סכר זינוואלי .

תשעה קילומטרים נוספים יביאו אותנו לאחת משכיות החמדה של הדרך. מצודת אנאנורי , מצודה מהמאה ה-17 ושער הכניסה לקווקז הגדול. המצודה המרשימה היא דוגמה נהדרת לאדריכלות גאורגית קלאסית. היא הייתה בבעלות הדוכסים של ארגווי ששלטו באזור עד עמק טרגי החל מהמאה ה- 13, שושלת שעל פי המסורת העקובה מדם אף אחד מגבריה לא מת מוות טבעי. קרבות רבים פקדו את המצודה במהלך השנים, עד שב- 1739 נכבשה ונשרפה. בקרב זה נרצחו בני משפחת הדוכס. ארבע שנים מאוחר יותר מרדו האיכרים שעבדו את אדוניהם החדש, הרגו אותו והזמינו שליט חדש לשלוט בהם – המלך טיימורז השני. התקוממויות חוזרות ונשנות שלהם הביאו את טיימורז לאחד כוחות עם המלך הרקה השני להכריעם. כיום ניתן לראות במקום שתי מצודות, כשהעליונה מהשתיים שמורה היטב. ניתן לטפס לתצפית מראש המצודה ולהשקיף לאגם אנאנורי שלחוץ בין ההרים ומשתלב היטב בנוף הפסטורלי, אם כי המצודה קדמה לאגם במאות שנים. האגם כאמור נוצר עם בניית סכר זינוואלי שגרם להצפת העמק עד למצודה. הגאורגיאנים פוקדים את המקום בכל ימות השנה ויוצאים לשוט, לשחות ולדוג במי האגם. כדאי לעצור ולערוך במקום פיקניק על גדת האגם.

הדרך היפהפיה ממשיכה להעפיל ולחדור אל הקווקז המוריק, כשכמעט לכל אורכה זורם לצידה או הרחק תחתיה נחל זה או אחר. עיירת הסקי גודאורי יושבת בגובה של קרוב ל- 2,200 מטר ומשמשת אתר נופש פופולרי לגולשי סקי או הלי-סקי , וכן למטיילים שבאים לטרקים קצרים כארוכים באזור. יש מספר מלונות ובקתות בכפר. מכאן צפונה הכביש הופך למשובש מאד אם כי ממשלת גאורגיה מתכוננת לשקמו בעזרת סיוע אמרקני. מרחק קילומטרים ספורים אותם ניתן לעשות ברגל, מגיעה הדרך למונומנט האחווה של גאורגיה ורוסיה, מונומנט שאת בנייתו יזמו הרוסים ב- 1983 עם חגיגות 200 שנה לאיחוד גיאורגיה עם רוסיה, וזאת על מנת להוכיח בימים הקשים של מתיחות בין העמים - שהאחווה דווקא קיימת. הציורים שצוירו על האריחים נהדרים ושווים עצירה ובחינה של המסר אותו ניסו הרוסים להעביר, ביניהם סצינות מהמיתולוגיות של העמים, סממנים אידאולוגים המשקפים את אופי שני העמים, ציור של מלחי פטיומקין ועוד. דרך קשתות המונומנט ניתן להשקיף מערבה אל ההרים האדירים והקניונים העמוקים שלמרגלות האתר.

הדרך צפונה עוברת במעבר ג'וורי שם הניח לפי המסורת המלך דוד הבונה צלב שאת מקומו תופס היום צלב אבן שבנה גנרל רוסי בשם טרמולוב ב- 1824. המקום מכונה גם 'הגרון של קווי', משום שכאן מתחיל אזור בשם קווי . האזור שופע נביעות עשירות במינרלים שצובעים את סלעי האזור בגוון חלודה ונותנים למים טעם של סודה. ניתן לראות כאן את הטרוורטין, גיר מומס ששקע על פני הסלע בצורת שקערוריות קטנות וגימגם את פני הסלע. רוב הנוסעים בדרך עוצרים על פי רוב על מנת למלא בקבוקי מים לדרך.

הלאה משם, מגיעים לכפר אלמאסיאני שהוא נקודת הכניסה לאחד המקומות היפים הנגישים לאורך הדרך הצבאית, קניון טרוסו , מכאן ניתן לצאת מערבה לדרך משובשת החוצה מספר נהרות עונתיים המיועדת לטיולים רגלים או לנסיעה ברכבי 4/4 בתוך הקניון עד קצהו, למקורות הנהר טרגי. בדרך חוצים כפרים קטנטנים ציוריים שרוב תושביהם, בעיקר בכפרים הפנימיים, חיים שם רק בעונת הקיץ. התושבים המועטים חולקים את השנה כך שבתקופת הקיץ הם מגיעים לקניון, אל בתי האבן המתפוררים, ושם מתקיימים בדוחק מחקלאות זעירה, כשאת עיקר פרנסתם הם עושים בתקופת החורף, בעברו הרוסי של הקווקז, סביב העיר ולאדי קווקז.

באחד הטיולים חדרתי אל עימקי הקניון כשלפתע ראיתי חבורה בת חמישה גאורגים עורכת שולחן לתפארת. הם חסמו את דרכינו והזמינו אותנו להצטרף לארוחת פיקניק מפוארת שכללה לחם מקומי המכונה חצ'אפורי, גבינות תוצרת בית, ביציות מהמשק וכמויות אדירות של וודקה שנגמאה בכבוד תוך עריכת טקס הטמאדה המסורתי, בו מנהל אחד הנוכחים טקס ברכות עתיק יומין ומכבד את יושבי השולחן בוודקה מתוך קרן נבובה. הנוף בקניון מרשים ביותר וכולל מצוקים משושים, נהרות, קרחונים, צוקים מיוערים, אגמים וכפרים עם מגדלי תצפית עתיקים. אם יתמזל מזלכם יזמינו אתכם המקומיים לכוס תה ואז ניתן להתרשם מאורח חייהם.

הדרך צפונה בכביש הצבאי חולפת על פני הכפרים קובי וסיאוני , שם ניתן לעצור לביקור בכנסיה יפה מהמאה ה- 19 וליהנות מהנוף. הכנסייה מבוצרת וצמוד לה מגדל שמירה מאבן, זכר לימים הפרועים. לבסוף נגיע לכפר קזבקי , 157 קילומטרים מטביליסי. הנוף משתנה בהדרגה מסלע מטמורפי לסלעי גרניט וההרים הולכים והופכים עוד יותר דרמטיים עם ההתקרבות לשיא הקימוט של הקווקז הגבוה.

העיירה קזבקי יושבת במעין אמפיתאטרון טבעי מוקף הרים וכאן התגורר בתחילת המאה ה- 19 קזיבק צ'ופיקשווילי, האדם שעל שמו קרוי הכפר. קזיבק היה אחראי על המעבר בבקעה וגבית המיסים מעוברי האורח. בשלב מסוים התעוררו מהומות והתושבים המקומיים ביקשו שיסגיר לידיהם אורחים רוסים שעברו דרך כפרם. קזבקי הגן בחירוף נפש על הנוסעים עד לשכוך המהומות וכאות תודה קיבל מהרוסים דרגת 'גנרל מיור' והמקום כונה 'קזבקי' אחריו. נכדו אלכסנדר קזבקי היה אחד הכותבים הגאורגים החשובים.

מהכפר ניתן לחצות את נהר הטרגי ולטפס בדרך תלולה שמתחילה בין בתי הכפר וחודרת ליער מהלך כשעתיים טיפוס אל ראש ההר ואל כנסיית טצימנדה סמבה הלא היא כנסית השילוש הקדוש בגובה 2,170 מטר. מדובר בכנסיה החשובה ביותר במחוז קווי וללא ספק המרשימה ביותר על בידודה והנוף הנשקף ממנה. הנוסע ג'ורג' לייטון כתב כי בגאורגיה נבחרו הפסגות הגבוהות על ידי הנזיר והחייל, "חומות מבוצרות וקירות מנזרים שמורים היטב המכתירים גבעה קונוסית היורה עצמה אל תוך כחול הרקיע".

מהכפר ניתן להמשיך צפונה עד למעבר הגבול במעבר ההרים שנמשך קילומטרים ספורים ומרתקים בו הדרך נמתחת בין סלעי הגרניט, גבוה מעל לנהר הטרגי לעבר שערי דריאל. השם נגזר מהמילה הפרסית 'דאר-אי-אלאן', בפרסית – שערי האלאנים, השבט שחי ופעל כאן במאה החמישית. בגדה השמאלית של הנהר נראים שרידי מצודת תמר, מושלת אזורית יפהפיה שחלשה על האזור ביד קשה בימי הביניים. מכאן למחסום הגבול המכונה גשר השטן צ'רטוב מוסט הדרך קצרה ומרשימה, שם תוכלו לחזור על עקבותיכם ולגלוש חזרה דרומה בנוף הפראי הנהדר של הירוק הגדול, של הרי הקווקז הגבוה.

מידע רלוונטי
• גאורגיה הופכת ליותר ויותר מתויירת עם השנים מאז קיבלה עצמאות, אם כי גם בתקופה הסובייטית נחשבה לאתר נופש פעיל ותוסס בקרב תושבי ברית המועצות. אופי התיירות בתקופה הסובייטית היה שונה מאד מזו הפוקדת כיום בזרם הולך וגובר את המדינה ולפיכך מצב התשתיות עדיין בכי רע, אם כי הולך ומשתפר תודות ליזמים בתחום התיירות וממשלה צעירה המשקיעה בכיוונים הנכונים. ועדיין גאורגיה אינו מקום פשוט לנוסע העצמאי ורחוקה מלהיות מערבית.

• בגאורגיה כדאי לטייל בין חודשי האביב לסתיו וגם אז ניתן לצפות לגשמים בחלק גדול מהאתרים המושכים תיירים. גשם באוגוסט בהרי הקווקז הגבוה אינו מחזה נדיר. מזג האויר בטיול בן עשרה ימים יכול להשתנות במהירות בעיקר בהתניידות מנקודה גבוהה בקווקז לחבל הדרומי הנמוך יותר. כדאי להצטייד בלבוש מתאים לכל מזג אויר ובמעיל רוח/גשם משובח.

• התנועה ממקום למקום יכולה להעשות בעזרת מדריך תיירים מקומי או תוך שימוש בנהג פרטי בעל רכב שיתלווה לנוסע וישמש כמתורגמן. חלק גדול מהגאורגים, ובוודאי אלו החיים בכפרים הנידחים בקווקז הגבוה, אינם דוברים אנגלית.

• מדי פעם שומעים על מהומות ומקרי שוד בהרי הקווקז על רקע זה או אחר ויש לבדוק היטב מה טיב המקומות אליהם מועדות פניכם, אם כי על צירי התנועה המוזכרים במאמר לא נתקלתי מעולם בבעיות או התנכלות מקומיים.

• מעבר לכביש הצבאי גופו, חלק מהדרכים הצדדיות כגון השביל שמעמיק לתוך קניון טרוסו, עלולים להיות חסומים בשל מפולות סלעים או שלגים. ישנם כפרים הנמצאים בבידוד בימי החורף וחלקם נינטש עם הסתיו כשהתושבים עוברים להעביר את ימי הקרה והשלג במקום מרכזי יותר כגון ולאדיקווקז או טביליסי.

• הלינה יכולה לעשות במלונות הגדולים שבטביליסי או גודאורי אם כי קיימות אכסניות נעימות לאורך הדרך וקיימת תופעה שבעלי בתים גדולים מסבים את ביתם למוטל מכניס אורחים בעל אופי אותנטי. לאלו שמטיילים בין הכפרים ויש באפשרותם לתקשר עם המקומיים לא צריכה להיות בעיה למצוא מקומי שיארח אתכם בביתו תמורת סכום סימלי ביותר שיכול להסתכם במה שתציעו או בהכנסת אורחים. הייתי ממליצה להשאיר סכום של כעשרה-עשרים דולר לאדם כדי לתגמל את המארחים. עונות – ככל שמצפינים מצטמצמות עונות הטיול, ואת אזור הקווקז הגבוה הייתי פוקדת בתקופות שבין האביב המאוחר לסתיו המוקדם. כל עונה אחרת תהיה גשומה וקרה בהרבה, אם כי גם באוגוסט קרה וגשמים הם מנת חלקם של תושבי האזור הצפוני. את הנסיעה לאורך הכביש ניתן לעשות עם כל רכב אם כי לקניון טרוסו ולכנסיית השילוש הקדוש ניתן לנסוע עם רכבים עם הנעה קדמית בלבד. הדרך משולטת ברובה. לדוברי רוסית או גאורגית יתרון בולט משום שרוב התושבים בכל רחבי גיאורגיה לא דוברים שפה אחרת מעבר אולי לדיאלקט שיבטי.

• מפות ניתן לרכוש בארץ בקנה מידה גדול. אם רוצים לרכוש מפות מפורטות יותר, ניתן לנסות בטביליסי בחנות ספרים בשם פרוספרס השוכנת בשד' רוסתוולי.

כתבה: סיגל גבע – מדריכה ב"אקו טיולי שטח" למרכז אסיה http://www.eco.co.il

צילומים: "אקו טיולי שטח"