הגידול במבקרי היום כמעט ואינו תורם למדינה ולעסקים

בשבוע שעבר פרסם משרד התיירות את תוצאות הגעות התיירים לחודש פברואר 2010. לפי ההודעה לעיתונות, שפורסמה על ידי משרד התיירות, סה"כ מספר התיירים שביקרו בישראל עמד על כ- 222,000 – לדברי משרד התיירות שיא של כל הזמנים.

מי שעובר על המספרים בעיון ולא מתרשם מהכותרת קורא את הנתון הבא: כ- 20% או 44,000 מהמבקרים בארץ בחודש פברואר היו מבקרי יום.

מה הם בעצם מבקרי יום?

אותם תיירים המגיעים דרך האוויר מטורקיה וקפריסין לביקור חד יומי בארץ הקודש – בעיקר תיירים מארצות חבר העמים לשעבר.

תיירים המגיעים ארצה באוניות – קרוז או מעבורות ומסיירים בצפון הארץ ובירושלים.

תיירים המגיעים דרך מעבר הגבול היבשתי בטאבה ועורכים סיור באתרים הקדושים לנצרות וחוזרים באותו היום לסיני.

בנוסף יש להוסיף לרשימה את התיירים שעוברים מטאבה דרך אילת לירדן או את אנשי האו"ם העוברים את הגבול בצפון לבילוי בנהריה.

השאלה הבסיסית הנשאלת היא: האם לשם כך השקיעו המדינה והמגזר הפרטי עשרות מליארדי שקלים בפיתוח תשתיות תעבורתיות ותיירותיות?

הגיע הזמן שנפסיק לספור "גולגלות" ונתחיל לנתח את הערך המוסף שכל תייר מביא עימו לישראל. על משרד התיירות להתמקד במרכיבים הבאים:
- העלאת השהות הממוצעת של התייר בישראל
- הגדלת התמורה שהתייר משאיר בארץ. כל שקל שמוציא התייר על שרותי תיירות הוא בעל ערך מוסף גבוה.

כיצד ניתן להשיג זאת: ראשית, אין לעודד ואף יש לשקול הטלת מס/היטל על מבקרי יום. אלו עושים שימוש בתשתיות התחבורתיות, מבקרים במקומות הקדושים וממלאים אותם על חשבון תיירים שמשלמים ממיטב כספם על מנת לעלות לרגל לטיול של 10 ימים בארץ הקודש.

בעת יריד התיירות האחרון IMTMישבתי בארוחת ערב עם ראש העיר דוברובניק. עיר מדהימה הנמצאת תחת רשימת אתרי המורשת העולמית של האו"ם.

ראש העיר סיפר לי שהשנה העיר קיבלה למעלה ממליון מבקרי יום מספינות קרוז העוצרות לביקור. תשתיות העיר מתקשות להתמודד עם זרם תיירי היום. על מנת לקדם את העסקים בעיר הוחלט לחייב כל תייר להוציא סכום מינימלי בעיר אם בקניות או בתשלום לאתרי תיירות ומוזיאונים.

התייר משלם מראש על שובר בסכום מסוים ואיתו הוא יכול להשתמש כשווה ערך לכסף בחניות ובאטרקציות. לא כל המבקרים עושים שימוש בשובר אך מחוייבים לקנות אותו.

העיריה מעלה את מחיר השובר משנה לשנה. בכסף שמתקבל היא עושה שימוש על מנת לשפר את תשתיות התיירות שלה.

שנית: ללמוד משכננו הירדניים – מקרה פטרה. אם מדובר במבקרי יום, התשלום לכניסה לאתר שונה מזה של אורחים השוהים ללינת לילה באחד מבתי המלון בנבי מוסא.

שלישית: להחליט החלטה אסטרטגית – ישראל בהגדרה אינה יעד תיירות זול והמוני. התחרות שלנו אינה מצרים או תורכיה. יש לפעול לקידום תיירות איכות על חשבון הכמות. להפנות את מאמצי השיווק שלנו לארצות משם מגיעה התיירות האיכותית.

רביעית: לפתח שווקים חדשים ולאו דווקא לבטל ויזות לאוקראינים. לדוגמא:

בקוריאה 20 מיליון נוצרים ובשנת 2009 הגיעו למעלה מ- 50,000 מהם ארצה. חברת התעופה הקוריאנית מפעילה טיסות ישירות מסיאול לת"א. האם לא היה נכון להתמקד בשוק זה ולפתוח שם נציגות של משרד התיירות? נכון הדבר גם לגבי אינדונזיה, יפאן ותאילנד.

תיירות רפואית ולא רק תיירות מרפא! ישראל נחשבת בעולם כמעצמה רפואית. יש בארץ תחומים שונים ברפואה בהם אנו מהמתקדמים בעולם. רופאים ישראלים טסים ברחבי העולם, מייעצים ומנתחים בחו"ל. מדוע אין דגש בשיווק ברמה הלאומית על תיירות רפואית? מדובר לא רק בחולה עצמו אלא גם במלווים.

לסיכום: אם לשכת מארגני התיירות, התאחדות המלונות והאטרקציות התיירותיות יוצאים כנגד תיירות היום אולי היה ראוי שמשרד התיירות יתחשב בדעתם של גורמי המקצוע.

הכותב הוא משנה למנכ"ל כלל תיירות מקבוצת אי.די.בי וחבר מועצות המנהלים של חברות התיירות בתאגיד.