דרום-קוריאה: מאחורי הווילון, חלום של ארמון

ימי סוף אוגוסט האחרון היו מהמלחיצים בקריירת המבקר ברחבי הקוסומוס שלי. רק ימים ספורים נותרו לפתיחת אליפות העולם באתלטיקה בדיאגו, דרום-קוריאה, אישורי הטיסות כבר נמצא עמוק בנרתיק המסמכים , אבל משום מה לא הצלחתי להבטיח מקום באחד ממלונות העיר. אין ספור נסיונות של סוכני נסיעות הסתיימו בתשובה המאכזבת: מצטערים. זה עוד לא קרה לי.

האמנם לא אמצא חדר פנוי בעיר בת 2.5 מיליון תושבים המארחת את גדולי האתלטים, באחד מאירועי הספורט המרכזיים ב-2011? באופן חריג, ביקשתי להפעיל את מנהלת המדיה של התאחדות האתלטיקה הבינלאומית, אנה לניאני האיטלקיה, שמצידה הריצה מיילים והרימה טלפונים לכל הגורמים האחראים על האירוח. "לא השגתי, אבל תגיע וזה יסתדר", היא השיבה באימייל האחרון והלא שיגרתי. הבנתי שמדובר במסע לעבר אי הוודאות. תקדים מעצבן.

אחרי כמעט 12 שעות טיסה נחתנו בסיאול, ומיהרנו לעלות למטוס לדייגו המרוחקת פחות משעה משם. בנמל התעופה המקומי המתינו דיילי ומתנדבי הוועדה המארגנת. "לאיזה מלון להסיע אותך?" נשאלתי כשהמכונית המפוארת המתינה לי. "הלוואי שידעתי", השבתי.
דסק בתי המלון נחלץ לעזרתי, אבל כל הפניות נענו בשלילה. זה היה יום שישי בלילה, הייתי שחוט מהדרך הארוכה, במקום בלתי נודע. "אז מה", אמרתי למארחים, "הגעתי לכסות את אליפות העולם באתלטיקה שאתם טורחים על אירגונה במשך שנים, ואצטרך לישון על הרצפה בנמל התעופה?" יריתי בשאלת ייאוש, באנרגיות האחרונות שעוד נותרו בי.

המשיכו לנסות, התשובות היו אותן תשובות. עד שבשעה-9 לערך התקבל איתות מאחד המוטלים בעיר על מקום פנוי. צוהר של תקווה. "זה יעלה לך 80 דולר להלילה, ומחר 100, כי מדובר בסוף השבוע", אמרה הקוריאנית מדסק המלונות. 80, 100, 120 - העיקר שיהיה מקום להניח את הראש ביום שישי, חשבתי לעצמי. "בסדר, רק קחו אותי לשם", ביקשתי.

רכב הוועדה המארגנת הסיע אותי לכיוון היעד החלומי עבורי. הנהג, תושב העיר שיודע משהו על האיזור, התקשה לאתר את שלט המוטל. "אני מחפש את מוטל CASTLE ", הוא הסביר במעט המלים באנגלית שידע, "אבל לא מוצא". כל האיזור היה חשוך, פה-ושם זיהיתי בארים, וקיבלתי מיד תחושה שלא מדובר באיזור נחשב של העיר. קצה העולם, שמאלה. פה-ושם התגלו סימנים של פחד מהצפוי. אתה חייב לשרוד את זה" ניסיתי לעודד את עצמי.

איכשהו, הנהג הצליח לזהות את שלט המוטל המסתורי. הוריד אותי, הסביר לי איך נכנסים , והמשיך לדרכו. אפילו את דלפק הקבלה התקשיתי למצוא. מישהו כיוון אותי לעבר חלון שכוסה בווילון. דפקתי על החלון, וקוריאנית שלא יודעת מלה אנגלית הסיטה ,התגלתה, חייכה, ושאלה אותי מה אני בדיוק רוצה. השבתי שהוועדה המארגנת היפנתה אותי למוטל הזה.

דיברה איתי פנטומימה, חייגה בטלפון נייח ישן עם מישהו, ועשתה סימנים של "חכה קצת". הייתה לי ברירה? חיכיתי. אני בדרך כמעט יממה, אז אחכה עוד מספר דקות. בחור צעיר, מתנדב של הוועדה המארגנת באיזור, הגיע וסוף-סוף נמצא מי שידבר אתי אנגלית.
הסברתי שהמקום לא ממש מוצא-חן בעיני, אבל הוא הרגיע. "יש ברחובות הסמוכים עוד כמה מלונות המארחים עתונאים, אני יכול להראות לך, אבל מציע שקודם תראה מה שהמוטל הזה מציע".

שילמתי 80 דולר, המתנדב סייע בהעלאת המזוודות. נכנסנו למעלית ולחצנו על הקומה השביעית. עדיין הייתי מלא חששות שאתקשה לשרוד.

ואז, כשנפתחה הדלת של חדר 706, התגלתה ההפתעה: זה היה ארמון ממש. כל מה שרצית ולא העזת להאמין שתקבל במוטל הנראה איום מבחנה חיצונית. חדר גדול מימדים, רצפת פרקט חדשה, טלוויזית ענק, חיבור לאינטרנט אלחוטי, מקלחת נהדרת, ציוד רחצה כשי, שתיה חופשית, מיטה נוחה להפליא, נקיון מוחלט. בבוקר כבר לא היו לי התלבטויות.

ירדתי לחלון הקבלה, אחת ממשמרת אחרת הסיטה את הווילון. "אפשר לסגור על 70 דולר לכל אחד מ-9 הלילות הבאים?" העברתי למתרגם את המסר. הפקידה מהמשמרת סימנה לו על הסכמה, הוצאתי את כרטיס האשראי, והבטחתי מקום לינה מפואר עד סוף אליפות העולם. בהמשך, הצטרפו למלון, היה עוד חדר פנוי, אמה, דודתה והחבר של שיאנית הקפיצה לגובה דניאל פרנקל.

בגלל העדר שלט ברור, קרה שלפעמים עוד נאלצתי לחפש את הכניסה הנכונה למוטל. במקרים האלה תמיד הגיעו הקוריאנים האדיבים שמסתובבים ברחוב עם GPS, וסייעו בשמחה. ככה, מהארמון של מוטל CASTLE המפחיד לכאורה, יצאתי לראות איך אוסיין בולט האגדי וחבריו מנבחרת ג'מאייקה שוברים את שיא העולם בריצת השליחים.
ואיך דיאגו, אתם שואלים? תענוג של עיר ואירוח. למרות שהאנגלית שפה כמעט מחוץ לתחום לגבי הרוב, אדיבות הקוריאנים מקבלת את הציון המושלם 10. אין עליהם באירוח והענקת תחושת ביתיות.

מה שהתחיל מפחיד כל-כך, הפך לחוויה נפלאה. התובנה: גם אם זה נראה רע בהתחלה, לא תמיד חייבים להתייאש. יתכן שדווקא מחכה לכם הפתעה.