קוסומוי וקופנגן, סיפורי אהבה

בשבילי, אבינעם פורת הוא 'כיסוי נבחרת ישראל' במשך יותר מ-20 שנה ב"בידיעות אחרונות", 8 אולימפיאדות, מספר דומה לאליפויות העולם באתלטיקה, ובעיקר חבר. מעכשיו, יש עוד אבינעם פורת: הסופר.

בימים האחרונים נחתו על מדפי הוצאות "סטימצקי" ו"צומת ספרים", כרכי ספרו הראשון - "קוסומוי וקופנגן, סיפורי אהבה". מה הפלא, כבר 8 שנים הוא חוזר לשני האיים המופלאים בדרום-תאילנד. כמו רבים אחרים, נדבק במחלה הטובה של חופי הים, המסאג'ים ב-30 שקל, המועדונים, המסיבות המפורסמות שלא מסתיימות וכל מה שסובב. "להיות בחו"ל ולהרגיש בבית", כותב פורת על נוסחת החופשה המתאימה לו.

מה שגרם לי עניין יותר מכל דבר אחר, היא יכולת הכתיבה בתחומי הספורט, כתיבה ייחודית ואנושית, וההסבה לכתיבת רומן. ממש לא הופתעתי שקיבלתי לידי ספר קולח, רווי תובנות וחוויות. לא רק ההווי של אלפי הישראלים הנוחתים שם כל שנה, אלא בעיקר מה שקרה לגיבורי ספרו.

גיבור הספר, יוחאי, בכיר בקהילת המודיעין לשעבר , שהגיע לאי לחופשה. האיש בן 59, ניצח בכל המשימות שהטילה עליו הקהילה ב-5 יבשות. רק שהיה פדנטי מדי. אף פעם לא ניסה לעשות מה שאינו בטוח ביכולתו לעשות. פרפקציוניסט גם בחופשה.

ואז, בערב אחד באי קופנגן, "בירת המסיבות בעולם" כהגדרתו, הוא המתין לשידור משחק כדורגל במסגרת הצ'מפיונסליג בין ליון לריאל מדריד. שוב כדורגל, אבל זו רק ההתחלה. לפי שעון תאילנד, השידור היה אמור להתחיל ב-3 בלילה. נותרו שעתיים או שלוש של שעמום במלון, יחד עם פקודו לשעבר במודיעין, מרסל, שנשאר גם הוא לחופשה אחרי חתונה משפחתית אליה הגיע לאיים.

מרסל הציע לו לצאת למסיבה הנערכת מדי לילה בחוף הים. "מה יש לי לעשות שם, הרי אני לא רוקד", אמר יוחאי, אבל כברירת מחדל יצא עם מרסל. 5 דקות אחר-כך הם כבר היו שם, ויוחאי ראה אלפי צעירים מרקדים בטירוף, כשברומטר ההורמונים מראה על נקודה הקרובה לשיא. יוחאי נשאר בצד והסתפק בצפייה פסיבית, הרי אשתו אמרה לו בצעירותם כי אינו רוקד לפי הקצב הרצוי.

ואז, ניגשה אליו אישה אוסטרלית, חלק מחבורה שהגיעו מהיבשת החמישית, ושאלה אותו: "מדוע אתה נראה עצוב"? יוחאי השיב: "עצוב, למה עצוב?" היא אפילו לא המתינה לתשובה וסחפה אותו לריקודים, כשחבריה מצטרפים אליהם. מאז, יוחאי נכנס למומנטום, גילה את עצמו מחדש ולא הפסיק לרקוד.

בביקוריו הבאים באיים, כבר היו הריקודים במועדון "רגאיי" בקוסומוי, המטרה מספר 1 שלו. גם בארץ לא החמיץ ריקוד. איפה הוא היה קודם.
מה התובנה שלך?
פורת: "יום אחד פגשתי באקארי בקופנגן קואצ'רית, שהיית הבעברה מורה, ונתתי לה לקרוא עותק מהספר שהודפס לניסיון. אמרתי לה: אם יימאס לך אחרי עמוד אחד, אל תתביישי ותגידי שזה לא מעניין ושמצידה אני יכול לזרוק את הספר לים. ביקשה 3 ימים, עד יום העזיבה שלי, כדי לקרוא. לא הייתי אופטימי, אבל עדיין ציפיתי בחוסר סבלנות".

"בערב שלפני העזיבה, ישבנו ליד הבריכה. 'אתה יודע מה כתבת?' אמרה לי מזי, זהו שמה. השבתי: אני יודע מה כתבתי, אבל מה את יודעת על כך שאיני יודע בעצמי. המשיכה: "בעצם, כתבת את מה שלומדים בשיעור הראשון בסדנאות הקואצ'ינג".
כחסר ידע, שאלתי מה לומדים. "'להוריד את המסכות', ככה קוראים לזה. הייה אתה מי שאתה, ולא מי שרוצים שתהיה, יוחאי'. עניתי לה שאני לא יוחאי אלא אבינעם, והיא השיבה: 'בשבילי אתה יוחאי'. אחר-כך התעכבה על עוד פרטים מכל עמודים, ולא ידעתי את נפשי. היא דיברה אלי כלסופר אמיתי. התמלאתי אנרגיות, והבנתי שהולך לקרות משהו טוב מהספר".
אז יוחאי זה אתה?
"לא, אבל יש משהו ביוחאי שיש בי. לפחות בעניין התשוקה לרקוד. מרסל אומר לו: 'הרבה רוקדים, אז מה הביג דיל'? ויוחאי עונה: 'עבורי, זה כמו להוריד את האזיקים או הכבלים המטאפוריים".
נחמד גם לקרוא על חוויותיהם, הקוד הפנימי שפיתחו יחד עם ישראלים אחרים, ואיך לא על נערות הבארים ואפילו הליידיבויז, כפי שמיכל בעלת סוכנות התיירות הישראלית מכירה אותם/אותן. יוחאי שהתאהב באיים הרחיק, ומצא גם פרק לחקור מה היה בשני האיים לפני הבום התיירותי הגדול שהחל רק בסוף שנות ה-80.

בין מאוהבי קופנגן מצאנו , גם שמות ידועים כמו סער שיינפיין מ"האח הגדול", ופרשן ערוץ הספורט אבי מלר שב-4 ימים צבר חוויות המספיקות לשנה. אה, כן, איש כדורגל מפורסם המופיע בשם אחר, שתחביבו לסייר בין האיים הקטנים בסירות-מונית המרובות שם.

בסיום הרומן, יוחאי משאיר טיפ לקוראים: יומן מפורט של הכל מהכל בשני האיים. אז מהי ההרגשה אחרי קריאת הספר? כמו רבים אחרים, גם אני כבר רוצה לטוס לשם. כמו שכל חברי עושים.