גאורגיה - 3,000 שנות היסטוריה, נופים מרהיבים ותושבים מאירי פנים

הסיור הלימודי במחוזותיה השונים של גאורגיה הפגיש אותנו עם נופים מרהיבים, כפרים ציוריים ושרידים היסטוריים בני אלפי שנים. פגשנו את הגאורגים בערים ובכפרים ונהנינו מהכנסת האורחים הידועה.

הגאורגים קוראים לעצמם כרתוולי והמיתוס שלהם מספר, כי אבי האומה הוא כרתלוס, בנו של תורגמה, שהיה מבניו של יפת בן נח. השם גאורגיה נגזר מהמילה גורג' שפירושה איכר, בעל אדמה חקלאית. בעבר הלא רחוק נקראה המדינה גרוזיה, כאשר הייתה חלק מברית המועצות. גאורגיה, או גרוזיה בשמה הקודם, השתייכה לברה"מ משנת 1921 עד הכרזת עצמאותה באפריל 1991.

גאורגיה שוכנת בין שתי יבשות, אסיה ואירופה, ולה היסטוריה עתיקה בת שלושת אלפים שנים. בשנת 327 לספירה הפכה הנצרות לדת הרשמית של תושביה. התנ"ך תורגם לגאורגית במאה החמישית. בירת גאורגיה היא טביליסי, בה 1.2 מיליון תושבים, השוכנת על שתי גדותיו של נהר מטקווארי. המקום היה איזור יערות ובמאה החמישית שימש איזור ציד למלך וחטאנג גורגסלי, המכונה "בעל ראש הזאב". המלך יצא לציד פסיונים ושחרר את הבז האהוב עליו. הבז היכה בפסיון בעודו באוויר ושניהם נפלו לקרקע. כשהגיעו המלך ופמלייתו למקום נפילת הבז והפסיון, מצאו אותם צלויים ומבושלים. התברר כי העופות נפלו למעיינות מים חמים שנבעו במקום. בשנת 455 לספירה החליט המלך להקים במקום את בירתו וקרא לה טביליסי והיא החליפה את הבירה הקודמת, העיר מצחתה. פסלו של וחטאנג גורגסלי רכוב על סוס קרבות ומשקיף על טביליסי ניצב במקום.

העיר טביליסי חרבה עשרים ותשע פעמים לאורך ההיסטוריה. ראשוני הכובשים היו הביזנטים בשנת 626. מאוחר יותר פלשו אליה הערבים, המונגולים, הסלג'וקים, הטורקים והעות'מנים. השלטון הערבי בטבילסי נמשך 400 שנים. המלך הגאורגי "דויד הבונה" כבש את העיר בשנת 1121 ונינתו המלכה המפוארת תמר הפכה אותה לאחת הערים הגדולות והחשובות ביבשת. כיום טביליסי העתיקה מחוברת לעיר החדשה המרשימה ביופייה.

סיור ברחובות העיר העתיקה כמוהו כחזרה במנהרת הזמן. סמטאות צרות המרוצפות באבנים, בתים עם חצרות רחבות לצד בניני פאר מרהיבים של השלטון המקומי ומוסדותיו בעבר החושפים סגנונות בניה שונים. הסיור בעיר העתיקה מרתק והוא כולל את בתי המרחצאות של המים החמים והגופרית "אבאנותובני", שם נפלו הבז והפסיון, ולהם סגולות מרפא שונות. בסמוך הוקם רכבל חדיש העולה למצודת נאריקלה, מצודה מהמאה ה-4 לספירה, במקום הגבוה ביותר בטביליסי. במקום נמצא מתחם חצוב בתוך סלע, "מתחם הנזירים", אחד הראשונים שחצב דויד הנזיר. האיש הגיע לירושלים ברגל, אבל לא נכנס לתוך העיר. הוא נטל שלוש אבנים משערי ירושלים ושב לגאורגיה. מלך ירושלים שלח בעקבותיו חיליים, אשר השיבו שתיים מן האבנים והשאירו לדויד הנזיר אבן אחת המוצגת היום בקתדרלה ציוני בטביליסי, אשר הוקמה במאה השישית. בפסגת ההר ניצב פסלה של אמא גאורגיה, אישה בלבוש הלאומי הגאורגי ובידה השמאלית קערת יין לבאים לשלום וביד ימין חרב לבאים כאויבים.

בעיר העתיקה ישבה בעבר רוב יהדות גאורגיה, קהילה שבשיאה מנתה מעל מאה אלף איש. המסורת מייחסת את תקופת הגעתם של ראשוני היהודים למקום לימי מסעות שלמנאסר מלך אשור ובהמשך לכאלה שהגיעו בעקבות חורבן בית ראשון בידי נבוכדנצאר, מלך בבל. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 היו בטביליסי 13 בתי כנסת. כיום נותרו שניים בלבד. בית הכנסת הגדול, בעל שלוש הקומות, מנוהל על ידי איש חב"ד, הרב אברהם מיכאלשוילי, ובית הכנסת 'בית רחל' נמצא בסמוך לו. רוב רובם של יהודי גאורגיה עלו לישראל וכיום חיים בטביליסי 14 אלף יהודים, השומרים על הגחלת בקיום התפילות בבתי הכנסת.

מקומות נוספים לסיור רגלי מהנה הם הגנים הבוטאניים של טביליסי. זהו הגן הגדול ביותר שהיה בברית המועצות וכיום הוא חלק מהאקדמיה הגאורגית. השדרה המרכזית בטביליסי היא שדרת רוסתוולי הענקית, שלאורכה חנויות מפוארות, בתי קפה ומסעדות לצד בניני תרבות ומוזיאונים. כיכר החרות היא הכיכר המרכזית, בה התקיימו ההפגנות שהביאו את הממשל הסובייטי להכיר בעצמאותה של גאורגיה. באזור המכונה 'הגשר היבש' מתקיים במשך כול השבוע יריד אומנות ובסמוך לו מצוי שוק הפשפשים המקומי הענק והמרשים, בו ניתן לרכוש מזכרות ועתיקות, חלקן הגדול מימי ברית המועצות.

בגאורגיה ההימורים חוקיים ובכול מלון ישנו בית קזינו מפואר, אליו אפשר להגיע ולהמר 24 שעות ביממה. בעיר טיביליסי בתי מלון רבים מן הרשתות המובילות בעולם. האוכל הגאורגי הוא מיוחד וטעים. המסעדות, בהן סעדנו, נחשבות למפוארות בעיר טביליסי, והמחירים ששווים לכל כיס.

הפסקת צהריים עשינו במסעדת מיידן, כשהמנות החדשות היו: עוף מטוגן ברוטב אגוזים, גדי מטוגן בנוסח אבחזי, אלארג'י, תבשיל מקמח תירס וגבינה ברוטב חרצ'ו, עגל ברוטב אגוזים, ויינות לבנים ואדומים יבשים עם טעימות מצ'צה משובחת.

ביקרנו במסעדת צ'יסקווילי הממוקמת בטחנת קמח עתיקה מעל מעיין. במקום הופיעה להקת סולנים, זמרים, נגנים ורקדנים גאורגים, ששרו גם שירים בעברית. המבקר והסועד מתאהב באוכל המיוחד של סלטי ענק וגבינות גאורגיות, בסולוגוני המעושן, בנדוגי ובבדריג'אני, שהם גבינות קוטג' עטופות בטעם מנטה וחצילים מטוגנים. המנות הבאות הם חצ'אפורי נוסח סמגרלו, סוקו – פטריות בתנור בכלי חרס, ודג קלמחי מטוגן. המנה העיקרית היא מצבוואדי, מבחר שיפודי בשר לפי הזמנה.

בשעות הבוקר עזבנו את הבירה טביליסי בנסיעה לחבל קחתי המזרחי הגובל עם אזרביג'אן. חבל קחתי מפורסם בגידול גפנים רבים, מהם מייצרים יין גאורגי נודע. ביקור ארוך במנזרי בודבה, מקום קבורתה של נינו, האם הקדושה של גאורגיה, אשר הגיעה מקפדוקיה שבטורקיה והתפרסמה במעשי הניסים שלה במאה הרביעית. בהמשך מובילה הדרך לעיר המלכותית סיגנגי המוקפת חומות מן המאה ה- 18. לאורך החומות 28 מגדלי שמירה, ששרדו עד ימינו ומושכים מבקרים רבים. בעיר בתי מלון רבים, שמתארחים בהם לצורך יציאה לטיולים. בעיר יש תצפית מצוינת על עמק אלזאני הפורה והמרשים ביופיו. באזור כפרים רבים ותושבים בעלי אמצעים הקימו יקבים מקומיים, ששמם יצא למרחוק. ביקרנו ביקב מקומי, אליו צמודה מסעדה המושכת מבקרים רבים. הוגשו לנו טעימות של יין מהיקב המקומי, בו כול היינות מיוצרים בשיטה מסורתית בכלי חרס ענקיים , אותם קוברים באדמה.

המשכנו בנסיעה לכפר ציורי עתיק בשם צ'ומלקי לארוחה בבית משפחה מקומית. קודם לכן קיימנו סיור בכפר שכוח אל, בו הזמן עמד מלכת. בכפר אין תשתיות מתקדמות נוסח הערים הגדולות, הוא אינו מחובר לרשת החשמל וללא מים זורמים בבתים. לאורך הסמטאות הקודרות בקרנות הרחוב יושבות חבורות של זקני הכפר ובשבילים פוסעים עדרי פרות וכבשים. בעל הבית, שאירח את החבורה מישראל, היה סימון, ממנו למדנו פרק בהכנסת האורחים הגאורגית, שהמוטו שלה הוא: "האורח הוא מתנת האלוהים". סיירנו בבית ובחצר הגדולה, כשסימון ובני משפחתו שרים שירים גאורגיים מסורתיים. סימון לימד אותנו על סוגי היין המקומי ודרך השתייה. ערכנו היכרות עם משקה ה'צ'צ'ה', משקה חריף ומחמם קרביים, ולמדנו על אופן הכנת צ'ורצ'חלה, ממתק גאורגי מסורתי, בהדרכת נשות המשפחה.

בערב שבנו לטביליסי לארוחת ערב במסעדת הצל של מאטקי. גם הפעם הנעימו את זמננו רקדניות וזמרים מקומיים. המנות החדשות אותן למדנו להכיר ולאכול בתיאבון היו: חצ'אפורי במילוי שעועית, דג פורל ברוטב רימונים, קבב עטוף בדבש, עלי גפן ממולאים ופרגית עוף ברוטב שום.

הסיור לתוך גאורגיה נמשך. נסענו אל מנזר הצלב מן המאה ה-6 וצפינו מעל פסגת ההר בנוף המרהיב של מפגש שני הנהרות , עליו נכתב בפואמה של מיכאל לרמונטוב מצירי משנת 1839: "לפני מספר שנים לא רב במקום בו חבוקות יחדיו ארגוה וקורה כשתי אחיות תאומות עמד מנזר. שם עד יום זה תייר מצד ההר יחזה עמודי שערים בלים, גג בית יראה ומגדלים. אך בו לא תעשן עתה מקטרת מור של המחתה, לא יעלה רנן נזירים בתחנונים מאוחרים. שם רק זקן חלוש כעת, שומר מפולת מת - לא מת שכוח מות ובריות מוחה אבק מצבות. על צאר אחד מכבר הימים של רוסיה את עמו הפקיד, עת על ראשו נזרו הכביד ומשמי רום ירדה ברכה על גרוזיה! מאז פרחה בצללי גנים תמיד, שכנה לבטח, אין מחריד, מוגנת כידוני ידיד".

שיאו של המסע הגיע בנסיעה בדרך הצבאית הגאורגית המפורסמת אל פסגותיו של הקווקז הגבוה. עצרנו במבצר העתיק אנאנאורי, שבסמוך לו התקבצו עשרות רוכלות מכפרי הסביבה והציעו את מרכולתן למבקרים: כבשים, תרנגולות, בגדים, נעלים ומשקאות. הדרך הצבאית הורחבה ושופרה בראשית המאה ה-19 על ידי הגנרל הרוסי יירמולוב, אשר בעזרת התושבים ההרריים הרחיב את השבילים וסלל את הדרך הצבאית הנושקת להרים ולתהום. הדרך הצבאית הייתה אתגר ומקור השראה לסופרים ויוצרים כמו פושקין, טולסטוי וגורקי, ומשמשת עד היום ציר מסחר חשוב.

הנוף לאורך 220 הק"מ שעברנו מרשים ומרהיב. כפרים ציוריים בראשי הרים, כפרים לאורך הנהרות והמים הזורמים בהם, מעינות חמים וקרים. לאורך הדרך השתמרו מגדלי תצפית, שהזהירו את התושבים מפלישות על ידי הדלקת אבוקות אש, ומגדלי ענק, שהשתמרו עד היום. הדרך רובה ככולה דרך עפר רבת מהמורות, אשר אינה מאפשרת נסיעה מהירה. במקומות רבים לאורך הדרך נבנו מנהרות בתוך ההר מחשש להחלקה לתהום בחורף הגאורגי. הדרך, כאמור, עוברת בתוך כפרים עתיקים ובהרים, בהם נראים עדרי צאן רבים המובלים על ידי רועים וכלביהם. בדרך נמצא הכפר גודאורי, שהוא אתר נופש וסקי המפורסם ביותר בגאורגיה. לאורך הדרך בקווקז הגבוה נמצאים בתי קברות של אלפי שבויים גרמנים ממלחמת העולם השנייה, שעבדו בעבודות שיפוץ הדרך הצבאית ולא שרדו.

תצפית המושכת מבקרים רבים היא אתר הידידות שבין רוסיה וגאורגיה מימי טרום נפילת ברית המועצות. על קירות המבנה הענק ציורי עבר של קרבות ומלחמות. הדרך המופלאה אל איזור הקזבק, הר געש כבוי המתנשא לגובה של 5033 מטר בשרשרת הקווקז, עליו כתב הנוסע היהודי המהולל בנימין מטודלה, שהילל את יופייה של הארץ, וכמוהו הנוסע הערבי איבן בטוטה.

הנופים ההרריים הביאו אותנו אל העיירה סטפנסטמינדה הממוקמת למרגלות הר הקזבק, קרובה כחמישה ק"מ למעבר הגבול הרוסי ורחוקה 20 ק"מ מהעיר ולדיקווקז. הר הקזבק, המכונה הקרחון, בשל פסגתו המושלגת כול ימות השנה ונופו המצוקי, הוא היפה והמרשים בגאורגיה. ברכב שטח מיוחד עלינו אל כנסיית גרגתי טריניטי המרשימה מן המאה ה-14. מאות מבקרים מעדיפים צעידה בת מספר שעות אל הכנסייה וירידה בחזרה במסלול מדהים ביופיו.

את הערב העברנו בארוחה בבית משפחה מקומית, המתגוררת במקום כבר מאות שנים, ושוב נחשפנו למאכלים המקומיים נוסח הקווקז. בני המשפחה הציגו בפנינו תמונות ורישומים עתיקים של המקום, שלא השתנה כמעט במשך השנים שחלפו. את הלילה העברנו בבית מלון חדש שהוקם לאחרונה והנוף הנשקף ממנו הוא בלתי נשכח, נוף רב הוד של הר הקזבק. בבוקר שבנו במסלול הדרך הצבאית, בלב שיירה של משאיות ואוטובוסים, אל טביליסי בדרכנו לשדה התעופה, ונפרדנו מהמראות הקסומים של גאורגיה.

הכותב היה אורח חברת 'ספוט - תקשורת ואסטרטגיה'