רואנדה - יוצאים מתוך הערפל

רואנדה, מדינה קטנה במזרח אפריקה, היא מקום ששמו נקשר כמעט באופן אוטומטי לאחד משני אירועים חשובים שהתרחשו בה במאה ה- 20, שניהם טרגיים למרבה הצער. הראשון, רצח העם האכזרי שהתרחש בשנת 1994, במהלכו רצחו אנשי קבוצת ההוטו מאות אלפים מבני עמם , והשני הוא סיפורה האישי של חוקרת הגורילות המפורסמת דיאן פוסי, אשר נרצחה ביערות הגשם של רואנדה בידי מתנגדיה בשנת 1985.

בשנים האחרונות מנסה רואנדה, בהצלחה לא מבוטלת, להשתחרר מהדימוי השלילי שדבק בה בשל אירועי 1994. יעידו על כך גלי התרמילאים והתיירים אשר משאירים מאחור את הדעות הקדומות ובאים להכיר במבט אישי ובאמצעות הרגליים את מה שיש ל"ארץ אלף הגבעות" להציע.

רואנדה על קצה המזלג
רואנדה היא מדינה קטנה במזרח אפריקה, ששטחה זהה לשטח ישראל , כ- 26,000 קמ"ר. אין לה מוצא לים ולכן היא תלויה במידה רבה בשכנותיה, טנזניה וקניה. עובדה מעניינת היא, שרואנדה היא אחת המדינות הבודדות ביבשת אפריקה אשר הצליחה לשמור על גבולותיה ההיסטוריים מהתקופה שלפני הקולוניאליזם, דבר שעשוי להעיד על עוצמתה התרבותית ועל יכולתם של תושביה לשמר את המסורת הקדומה בגבולותיהם האותנטיים. אוכלוסיית רואנדה מונה כיום כ- 10 מיליון תושבים, והיא נחשבת למדינה הצפופה ביותר באפריקה, אך גם לאחת האוכלוסיות המשכילות בהן 70% יודעי קרוא וכתוב, נתון שמדינות רבות ביבשת השחורה יכולות רק להתקנא בו.

את שורשי האירועים הקשים שהתרחשו ברואנדה ב- 1994 יש להבין על רקע ההיסטוריה של המבנה החברתי של תושביה. החלק הדומיננטי באוכלוסיית רואנדה הם בני הקבוצה האתנית המכנים עצמם "הוטו", המהווים כ- 84% מהאוכלוסיה, שמקור פרנסתם העיקרי חקלאות ועבודת אדמה. הקבוצה השניה בגודלה מכונה "טוטסי" עוסקת בעיקר ברעיית בקר, אך בעידן הקולוניאלי הפכו רבים מהם לאנשי מינהל ושלטון. הקבוצה השלישית והקטנה ביותר נקראת "טווא" ומוצאם בקבוצה כללית הנקראת פיגמים .

בין השנים 1898-1962 נשלטה רואנדה בידי מדינות אירופה, גרמניה בלגיה. זו האחרונה יצרה ברואנדה הקולוניאלית הבחנה בין שתי הקהילות הראשיות במדינה, ההוטו והטוטסי ובעצם הפכה את האחרונים לשליטי הארץ , תוך התעלמות מאוטונומיה חזקה ומסורתית של בני ההוטו בחלק הצפון-מערבי של הארץ. כך נוצר מצב בו מיעוט אליטיסטי מטופח שלט ברוב וכתוצאה השניא עצמו עליהם, בעיקר משום שהדברים נעשו תחת המטריה האירופאית שנתנה לגיטימציה להיותם של הטוטסי איכותיים וחרוצים יותר, כביכול.

ההבחנה המעמדית שיצרו הבלגים הביאה למהפכה חברתית, ששיאה בהדחת שלטון המיעוט הטוטסי ברואנדה בין השנים 1959-1962. עם סיום המהפכה, בחודש יולי 1962, הסתיים גם השלטון הבלגי ברואנדה, שהפכה למדינה עצמאית בה ההגמוניה בידי הרוב .

אך העצמאות המדינית לא הביאה לשקט חברתי. כעת ביקשו אנשי ההוטו לנקום בטוטסי על השנים בהם התעמרו בהם ושלטו באדמותיהם בחסות הבלגים. כאן המקום להבהיר, כי בפועל אין הבדל גדול מבחינה אתנית בין ההוטו והטוטסי: מדובר בשתי קהילות שונות אמנם, שיש חילוקי דעות לגבי מוצאן, כאשר בפועל כמעט כולם נוצרים, דוברים אותה שפה , לומדים באותם בתי ספר ומקימים משפחות מעורבות. יותר מכך, אפילו ההבדלים הפיזיים המעטים אינם נראים לעין כמעט. עובדות אלה רק מעצימות את הזוועה, ששיאה כאמור בג'נוסייד של שנת 1994.

בשנה זו, בין החודשים אפריל-יולי נרצחו לפחות 800,000 בני טוטסי ע"י בני הוטו, ויש הטוענים כי המספר מגיע עד למיליון נרצחים. בפועל נרצחו גם בני הוטו, אשר סייעו לטוטסי, והיו אף מקרים רבים של מעשי רצח בתוך כפרים, בתוך המשפחות ובמקומות העבודה. עם סיום האירועים, ורק לאחר שמדינות העולם הואילו להתערב ולסיים את שפיכות הדמים, התברר כי המקרה של רואנדה מצטרף לאותם מעשי רצח בלתי נתפסים על הדעת, שכמותם ידעה המאה ה- 20 לא מעט.

מאז שנות ה- 90 רואנדה החלה בתהליך שיקום עצמי מואץ, פיזי וחברתי. רואנדה ומדינות העולם מסייעות במשאבים ובידע שמתרכז כיום בעיקר בשני כיוונים: מערכת החינוך, המשקיעה בלימוד ההיסטוריה ובמניעת הישנות אירוע הג'נוסייד בעתיד, והכיוון השני טיפוח התיירות האקולוגית ושימור משאבי הטבע בהם נתברכה רואנדה - "ארץ האביב הנצחי".

על הביקור ברואנדה
הביקור ברואנדה מתחיל בעיר הבירה, קיגאלי. עיר זו היא אחת מאותן מעט ערי בירה בעולם המתפרסת על מספר גבעות הנמצאות בגובה כמה מאות מטרים מעל פני הים . מרכז העיר הוא מודרני, מטופח וניכר בו היטב הסגנון האורבני האירופי, שיצרו כאן הבלגים בשנות ה- 50 במאה ה- 20. אחד מבתי המלון המפורסמים בעיר, מלון "אלף הגבעות" משמר עד היום את הניחוח האירופי הקולוניאלי. כאן גם צולמו חלקים מסרט הקולנוע "מלון רואנדה", שתיעד את הג'נוסייד ב- 1994.

קיגאלי היא נקודת מוצא נוחה לסיור בשמורות הטבע המרתקות של רואנדה, המרוכזות בעיקר בחלקה המערבי של המדינה. תשתית הכבישים החדשה שהוקמה כאן בסיוע צרפת ובלגיה אחרי הג'נוסייד היא מודרנית ונוחה, ואין כל קושי לנהוג באופן עצמאי. יעד איכותי ומרתק בעיקר לחובבי יונקים וציפורים היא שמורת יער ניונגה . ביער זה, ששטחו כ- 950 קמ"ר והוא נחשב לגדול ביותר שנותר טבעי במרכזה ומזרחה של אפריקה, ימצאו חובבי הבוטניקה למעלה מ- 200 מיני סחלבים, הצפרים שביניכם יהנו מכ- 280 מיני ציפורים ואנשי הספארי יאלצו "להסתפק" רק בכ- 80 מיני יונקים. התנועה ביער הררי זה היא מרתקת לכשעצמה, והחיפוש אחר משפחות השימפנזים הוא האטרקציה העיקרית כאן. ניתן להלך ברגל, לנסוע ברכב, לערוך תצפיות ובעיקר להנות ממיעוט התיירים שעדין לא גילו את פיסת גן עדן ירוקה זו. במרכז השמורה מצביעים המקומיים על מעיין מסוים, הנחשב בעיניהם ל"מקורות הנילוס"... בין אם הדבר נכון מדעית או לא, הרי שבפועל משמורה זו נובע נהר הרוקארארה , הזורם מכאן צפונה ומלחבר אל סדרת האגמים המהווים אחד המקורות המזינים את הנילוס הלבן שמוצאו באגם ויקטוריה .

משמורת ניונגה מובילות הדרכים צפונה לאזור האגמים, המשמשים כאתר הנופש של עשירי רואנדה ושל המבקרים האירופיים, רובם צרפתים ובלגים. לחופו של אגם קיבו הולכים ומוקמים מלונות נופש מודרניים השייכים לרשתות הלודג'ים של מזרח אפריקה, ואלה מצטרפים למעט המלונות הקלאסיים הקולוניאליים הוותיקים שהקימו כאן הבלגים בראשית המאה ה- 20. עיירת הנופש המרכזית כאן היא גיסני , שסימני הפיתוח עדיין לא ניכרים בה ולכן מי שיחפש אחר עיירה אפריקנית "אותנטית" ימצא בה את מבוקשו.

מרחק שעתיים נסיעה צפונה מגיסני אל אזור הגבול עם אוגנדה מוביל אותנו אל שמורת הדגל של רואנדה, פארק דה-וולקנוס . יש הטוענים בהלצה, כי רואנדה של היום היא למעשה "שמורה שיש לה מדינה", ולא להיפך, שכן שמורת יער זו היא בית הגידול של אחרוני משפחות גורילות ההרים, שהוא המקום היחיד בעולם בו ניתן עוד למצוא אותן. למעשה שמורה זו היא יער גשם הנחלק מדינית בין רואנדה, אוגנדה וקונגו, כאשר מרבית הפרטים של הגורילות מתגוררות בחלק הרואנדי, שהוא גם בעל התשתית התיירותית הטובה ביותר ובו נמצא גם חלקה הגדול ביותר של אוכלוסיית גורילות ההרים.

ביערות אלה, חיה ופעלה חוקרת הטבע האמריקאית דיאן פוסי, שהגיעה לכאן בשלהי שנות ה- 60 והיתה חלוצה בכל הקשור למחקר שדה ומעקב אחר יצורים מרתקים אלה, הדומים כל כך לבני האדם. פוסי פיתחה שיטות מחקר של תצפית משתתפת ארוכת זמן, שאפשרה לה לעקוב אחר הדינמיקה בין הפרטים במשפחות הגורילות, ללמוד על תרבותן ובעיקר לתעד אותן במחקרים ובצילומים. סביר להניח כי החוקרת פוסי, שבעקבות מחקרה כתבה את הספר "גורילות בערפל", לא שיערה בוודאי כי לאחר הירצחה יהפוך ספרה לסרט קולנוע מצליח ודמותה שלה לאייקון תרבותי, המזוהה עם שימור בעלי חיים בכלל וגורילות ההרים בפרט.

כיום, הביקור בשמורת גורילות ההרים של רואנדה הולך ונעשה פופולרי, למרות שמדובר לעתים במסלול הליכה מאתגר במקצת ביער הגשם, מה גם שמדובר בדמי כניסה גבוהים מאוד . פקחי השמורה המקצועיים ומרכז המחקר המדעי על שם דיאן פוסי, המנהלים את השמורה בשיתוף עם ממשלת רואנדה וגורמי שימור בינלאומיים, מקפידים על מכסה קבועה וקטנה של מבקרים בכל יום, על מנת לא להפריע לגורילות ההרים בשגרת חייהם.

קשה לתאר את עוצמת החוויה של הליכה במשך מספר שעות ביער הגשם הירוק כל כך, החיפוש אחר גללי הגורילות והמתח שלפני המפגש עם ה"משפחה הקרובה" שלנו. ברגע אחד, אתה ניצב מול קופי ענק אנושיים כל כך, השומרים על שקט ושלווה מפתיעים, ואתה צופה בדפוסי התנהגותם: התקוטטות בין הגורים, מאבק על תשומת לב ההורים, טיפול וניקיון הדדי, יחסים בין הזכר לנקבה. כך, למשך שעה קלה ניצבת קבוצת בני אדם נרגשים, לעתים עד דמעות, מול קרוביהם הגנטיים במפגש בלתי אמצעי, שללא ספק מותיר אחריו הרהורים על מוצא האדם, על מקומו בטבע ואולי אף על היחסים בין בני האדם עצמם. ברואנדה שאחרי 1994, אין ספק שיש לדברים הללו משמעות חדשה ומרתקת.

בני פירסט הוא מדריך טיולים בחברת "אקו טיולי שטח", גאוגרף ואנתרופולוג, מדריך מומחה ליבשת אפריקה.

צילומים: רות חופשי