"אנחנו כלואים בבוליביה. מבקשים עזרה לצאת מפה". צפו

אחרי 5 שנים כקצין בחיל הים, אוהד נבון יצא לטיול הגדול של אחרי צבא. כעבור שנה חזר לארץ, ללימודי הנדסה כימית בטכניון. אבל אז הבין שהוא בכלל לא רוצה להיות מהנדס. היום, הוא "אוהד הנווד" – בלוגר טיולים בן 26 עם עשרות אלפי צפיות לכל סרטון. בדומה לצעירים רבים שמטיילים בדרום אמריקה, גם אוהד נקלע לסיטואציה הלא פשוטה של שהייה במדינה שסגרה את שעריה מאימת נגיף הקורונה. לפספורטניוז הוא מספר כי להערכתו כ-20 ישראלים תקועים יחד איתו בבוליביה ומבקשים עזרה ממשרד החוץ ומכל גורם אחר שמוכן לסייע בהשבתם המהירה הביתה. ממשרד החוץ נמסר לפספורטניוז כי מנסים לסייע להם להגיע לברזיל ומשם לישראל. צפו:

"רק אחרי 9 ימים בג'ונגלים שמענו שהקורונה הגיע גם לבוליביה"

וכך מספר אוהד כיצד נודע לו שהנגיף הגיע גם לדרום אמריקה שעד לא מזמן נחשבה לאחד המקומות "הבטוחים" מקורונה: "מותשים גופנית ונפשית המשכנו את המסע שלנו בג'ונגלים של האמזונס בבוליביה. היער סבוך וכל צעד מצריך שימוש במצ'אטה, מגע בעץ הלא נכון יוביל לזרם של נמלי אש לנשוך לנו את החיים ובואו נגיד שפירות רקובים ולבבות דקל "טריים טריים" כבר יצאו לנו מכל החורים. אבל וואלה בשביל מסע כזה יצאנו! אז עם כל התסכול והתנאים המשכנו ללכת עד שהגענו לנהר גדול ממנו אפשר לבנות רפסודה ולחזור לעיירה. גאווה. הלכנו לישון כשבבוקר תכננו להתחיל לבנות את הרפסודה, אבל כשקמנו שמענו קולות של בני אדם והתחלנו לקרוא להם לכיווננו, לא בטוחים אם אלו שבטים מקומיים או פקחי השמורה, כשלבסוף התברר שזה צוות חילוץ מקומי שבא במיוחד בשבילנו. 'מה?!?!? ביטלנו את הקריאה לחילוץ ממזמן!!' אבל הם לא באו בגלל הקריאה. רגע לפני. "אוהד הנווד" (אוהד נבון) בטיול באמזונס. צילום: באדיבות אוהד נבון 'וירוס הקורונה התפשט בבוליביה, יש 50 הרוגים מהשבוע האחרון, אתם צריכים לחזור לעיר כמה שיותר מהר ולעלות על טיסה לפני שבוליביה תסגור את שעריה מחר בלילה', הם אמרו. 'חחחחחח מה? תפסיקו לחרטט ותנו לבנות רפסודה'. 'אתם חוזרים הביתה'... 5 שעות של הליכה מהירה בתוך היער בהן הייתי בטוח שהם עובדים עלינו/ מתבלבלים/ לא הבנו נכון את הספרדית שלהם, אבל איך שחזרנו לציוויליזציה התברר שהכל נכון- ההורים שלחו צוות שיחלץ אותנו כדי שנחזור הביתה! שוק של החייםםם! תיכננתי לחזור רק בספטמבר בכלל. שתקלטו שבתשעת הימים האחרונים כל אחד מאיתנו אכל סך הכל 2 וחצי דגים, קצת פירות ואיזה לב דקל וכל לילה פנטזנו יותר מהכל על האוכל שנטרוף בשנייה שנחזור. היו בינינו ויכוחים אמיתיים וטעונים אם בערב הראשון נדפוק המבורגר ובערב השני נלך למסעדת טאקו "אכול כפי יכולתך" או ההפך, אבל כלום! יש מצור וכל המסעדות בכלל סגורות!! במזל מצאנו מקום שהמשטרה אישרה לו לעשות משלוחי פיצה מדהימה עד להוסטל. הזמנו 2 טיסות פנים עד לסנתה קרוז, העיר הגדולה של בוליביה, ממנה טיסה לפנמה ואז לניו יורק, ובהמשך תכננו להזמין טיסה מניו יורק לישראל. עלינו על הטיסות כשהתחתונים לא הספיקו להתייבש מהזוהמה שהם עברו, והגענו לסנתה קרוז כעשר שעות לפני הטיסה לפנמה. הצ'ק אין היה סגור אז הלכנו לאכול סטייק בשדה תעופה ו-3 שעות לפני ההמראה תכננו לעשות צ'ק אין. אבל לא... ברור שלא... 'הטיסה כבר יצאה, פספסתם אותה. אין עוד טיסות בחודש הקרוב', אמרו לנו כשבאנו לדלפק. 'חחחחחח מה? תפסיקו לחרטט ותנו לשלוח את המוצ'ילה'. 'אתם לא חוזרים הביתה'... הטיסה הוקדמה ואף אחד לא הודיע לנו. הטיסה יצאה כשאנחנו ישבנו וחיכינו לה בלי שום דרך לדעת שהיא הוקדמה וזהו- אין יותר טיסות יוצאות מבוליביה ואי אפשר לעבור את הגבול בשום דרך יבשתית. אז זה המצב. העברנו את הלילה בשדה התעופה והיום בבוקר הזמנו דירה לשלושתנו, קנינו מלא אוכל טעים, ועכשיו מחכים עד שבוליביה תפתח את השערים/ משרד החוץ ימצא פתרון/יתברר שנגיף הקורונה נעלם כלא היה. לסיכום, המסע באמזונס היה משמעותי מאוד עבורי. אני לא אשכח בחיים את החוויות שעברנו שם. השילוב של הרעב הקיצוני (היו 4 ימים ברצף שפשוט לא הכנסנו כלום לפה), שעות של הליכה בג'ונגל עם מאה אחוז לחות, וחוסר הודאות אם נצליח להשיג אוכל, מים או לצאת מביצה ענקית הביאו אותי לתובנות לא נורמליות ונתנו לי כאפה מצלצלת על כמה חשוב להעריך כל דבר קטן בחיים. לא דמיינתי כמה עמוק התובנות האלו יחרטו לי בלב. העולם בקרייסס והכל נראה רע. לענף התיירות ייקח שנים להתאושש ממה שקורה פה וגם אני כמו כולם די מפחד מההשלכות. אבל כל עוד אפשר לכו, תנו חיבוק למשפחה (2 מטר), לחברים ולמקרר- ותאכלו כל מה שיש בו.