"אף פרק במהלך חיי לא הכין אותי לרגע בו הם יסתיימו בעודי חיה ונושמת"
שלושה מורי דרך כבר התאבדו ומנכ"ל אגודת מורי הדרך מזהיר שוב ושוב "יהיו עוד התאבדויות של מורי דרך. זה באוויר. אנשים עם תגובות אובדניות". על המצוקה האדירה אליה נקלעו מורי הדרך עם סגירת השמיים לתיירות נכנסת, מלמד המונולוג הבא, שכתבה לפספורט רויטל לוי-שטיין, מורת דרך בת 61, אם חד-הורית מאילת
צילום: באדיבות רויטל לוי-שטיין אני רק רוצה את החיים שלי בחזרה. החיים נמוגו לחלוטין ב-13 במארס 2020 ואת מקומם תפס חור שחור ענק. ביום שישי ההוא, חזרתי מההדרכה האחרונה שלי בלפלנד. מאז, אני הולכת וטובעת אל תוך החור השחור שנפער בחיי ומעמיק מדי יום. כשהסיוט החל הייתי בת 59 והנה אני תיכף סוגרת 61. מתגוררת באילת מילדותי וכאן גם גידלתי את שלושת ילדי. כיהנתי ככתבת עיתון "הארץ" באילת כמעט 30 שנים ובמקביל, הדרכתי טיולים בחו"ל ובארץ. תואר במדעי כדור הארץ, רישיון מורה דרך ממשלתי. עשייה ציבורית ואישיות אכפתית. תמיד מוצאת את דרכי בנפתולי החיים. הורי לימדו אותי להיות עצמאית, יזמת, לוחמת, מסתדרת. כך שגם כמפרנסת עצמאית ויחידה, הצלחתי לא רע ממשכורת אחת, לקיים חיים סבירים. בשום מקרה לא חינכו אותי ולא שאפתי להיות אבן ריחיים על חשבון אחרים. לא ביקשתי לעצמי 'לתפוס ג'וב' עם פנסיה מובטחת במוסד ציבורי. חיה בצניעות ולא נזקקת לתמיכה. גם בימים קשים, לא ביקשתי דבר מהמדינה. לקחתי אחריות על חיי. ואז הגיעה הקורונה. אף פרק במהלך חיי, לא הכין אותי לרגע בו הם יסתיימו בעודי חיה ונושמת. פתאום מצאתי עצמי על תקן משתמטת, בעקבות הסתה פרועה של שרי ממשלה בנו. בעצמי קצינה בעברי, אמא לבן מתנדב לצבא, בת שסיימה שירות עם דרגות סרן על הכתף והצעירה שתענוד את דרגות הסרן בעוד מספר ימים. כולם מצטיינים. ברגע משפיל אחד אומרת לי המדינה שלי: "את לא מעניינת אותנו יותר". ואני, תיכף בת 61, צריכה להתמודד עם מסע הדה-לגיטימציה שעושה לי מדינת ישראל, שמתייחסת אלי ואל חבריי למקצוע כסרח עודף נצלני, שרוצה לקבל כסף מבלי לתת עבודה. אנחנו, שמכספינו מממנים את תוספות השכר והפנסיות של המגזר הציבורי – אנחנו הפכנו לנצלנים? לעצלים? לחזירים שרוצים להתקיים על חשבון משלם המיסים? אנחנו? מורי הדרך שרגילים ואוהבים לקום מוקדם בבוקר ולצאת לעבודה? אנחנו, שאתם ראשי הממשלה בוחרים להשליך אל קרנות הרחוב ולהגיד לנו – תסתדרו? אז בואו, רה"מ וגם אתה שר האוצר ואספר לכם עד כמה אני מנסה להסתדר. פה ושם, מגיעות אלי הצעות להסבה מקצועית ועבודות זמניות כאלה ואחרות. החלטתי אסטרטגית לענות לכל ההצעות. היו הצעות להסבה מקצועית להוראה. האמת שזה עניין אותי. שלחתי מספר פעמים, למוסדות שונים. נאלצתי לבלוע את העלבון כשלא קיבלתי מענה מאף אחד מהם. בתוך תוכי הבנתי שאף אחד לא באמת חושב שזה רציני להשקיע בהכשרה של אישה בת 60 למקצוע ממנו פורשים בגיל כזה לפנסיה מוקדמת. שלחתי בקשות לחברות בתחום ההייטק. אולי יסכימו להכשיר אותי לעבודה מרחוק. באילת, אתה יודעים, קצת קשה להתפרנס בתחום. גם מהם לא קיבלתי מענה. ניסיתי להתקבל לעבודה כנציגת שירות טלפונית. שמעתם ראש ממשלה ושר אוצר? בלעתי את העלבון והגשתי מועמדות. אבל, אופס, ההתלהבות של המעסיקים פחתה כששמעו שאני גרה באילת. חשבתי שזה לא צריך להפריע מפני שממילא עובדים מרחוק באמצעות זום. האופטימיות הזהירה הפכה לאכזבה: "לא כדאי לנו להכשיר אותך מפני שתיכף חוזרים לעבוד מהמשרדים. אולי את יכולה לגור בפתח תקווה?".
"החיים חולפים במהירות בעוד אני מונחת מתחת לגשר"
הבשורה האחרונה הגיעה ממש לאחרונה. "מחפשים חוקרים אפידמיולוגיים", בישרה הודעה מטעם משרד התיירות. מעולה חשבתי לעצמי. מיד יצרתי קשר. זה ארך שבועיים עד שחזרה אלי נציגת החברה, סיפרה שהעבודה היא "במשרה מלאה, 5 ימים בשבוע 8 שעות עבודה בכל יום בשתי משמרות. 45 שקלים לשעת עבודה ותוספת לשעות שבת וחג כחוק. את מעוניינת?". "מאוד מעוניינת" השבתי כי תיכף תיפסק התמיכה הזעומה של מדינת ישראל שיש לה כסף בשביל המון אזרחים, אבל מורי הדרך לא ביניהם. בחדשות סיפרו שמערך החקירות האפידמיולוגיות קרס. באותו יום כתבתי להם שוב, רק כדי לקבל את התשובה שכרגע לא קולטים חוקרים אפידמיולוגיים והפרויקט הופסק. כשהסתיים רצף הסגרים פתאום הבנתי שהמדינה ממשיכה להתנהל. אנשים עובדים, גם אם בזום. המשכורת ממשיכה להיות מופקדת בבנק. נכון, פחות נעים אבל לא מפחיד. הם חיים כרגיל, בסך הכל. לא נוח אבל לא הורס חיים. התחלתי להרגיש כמו בשיר של מאיר אריאל על "נשל הנחש": החיים חולפים במהירות, בעוד אני מונחת מתחת לאיזה גשר. הנה עברה 2020 ותיכף מסתיימת 2021. העולם המשיך הלאה ואנחנו עוד תקועים מאחור. הנה עם ישראל חוגג בקיץ. מוטרד שאינו יכול לנסוע לחו"ל אבל כובש כל צימר וחדר מלון בארץ. אנשים מצליחים לשלם עבור 3 ימים במלון בעירי אילת, את סכום התמיכה שאני מקבלת ב-3 חודשים. ואני, נשכחתי מאחור עם חרדות קיומיות שמכרסמות. שקועה בפחד משתק שנובע מההבנה שהקיפאון הזה, המשבר הנורא - כאן כדי להישאר. ממשבר של מדינה הוא הופך למשבר אישי. כבר עברתי משברים בחיי ומכולם יצאתי בכוחותיי שלי. אולם, בפעם הזו כלי המשחק לא בידיים שלי. הם נתונים בידיהם של פקידים, בכירים או פחות, שעבורם אנחנו שקופים. במהלך כל 18 החודשים האחרונים, לא הצליחו ליצור תוכנית לשילוב שלנו בשוק התעסוקה. שילוב אמיתי שנהנה מהכישורים והיכולות העצומים שאנחנו, מורי הדרך, מביאים איתנו. שילוב של כולנו, רבים מאוד מבוגרים כמוני, עם יכולות גבוהות מאוד, אבל עם שנת לידה שלא מקדמת עבורנו אפשרויות תעסוקה. אנשים שיודעים שצריכים להמשיך לעבוד אחרי גיל פנסיה מפני שאין לנו פנסיות ציבוריות מפנקות ומקיימות ואנחנו רוצים לעבוד. אני לא מסכנה ולא מבקשת רחמי איש. אולם, מתקוממת וכועסת על היחס המשפיל של המדינה, באמצעות שריה וראש ממשלתה, אל חברי וכלפי. אותה מדינה שסגרה בפנינו את האפשרות לעבוד, עם סגירת השמיים לתיירים להיכנס לטייל בארץ ולישראלים לצאת לטיולים מאורגנים בחו"ל, היא אותה מדינה שזורקת אותנו כעת לקרנות הרחוב. תסתדרו, אומרים לנו. כן, את גברת, תיכף בת 61. תסתדרי. אני מאוד רוצה להסתדר לבד. אבל נראה שבגיל תיכף 61, זה אתם שפחות מאפשרים לנו. אז עד שתחליטו לאפשר לכולנו לחזור לעבוד, לפתוח לחלוטין את השמיים ולהסיר את המגבלות, תצטרכו להמשיך לעזור לנו ולתמוך בנו. רק לבינתיים. מפני שאת האלונקה הזאת צריכים לשאת כל אזרחי המדינה הזאת ואם חסר לכם כסף, תיקחו מאלה שלא נפגעו כלל. המלחמה הזו היא לא רק שלנו, מורי הדרך. אנחנו חלליה ועד כמה שאני זוכרת, ישראל לא משאירה פצועים לדמם למוות מאחור. עד הקורונה הסתדרנו לבד. כעת, זה הרגע שלך, מדינת ישראל לקחת אחריות עלינו. את מונעת מאיתנו לעבוד ואנחנו רק רוצים את החיים שלנו בחזרה. ˆ
מאמרים נוספים
