אצל פְּיירֶט
קטעים מהספר "בוקר ראשון באירופה". רשמי מסע בפרוזה ובתמונות מאתרים שמחוץ למפת התיירות. הסופרת תלמה אדמון ביקרה בעשר ארצות ובכולן הגיעה אל מקומות שבהם מיטיבים לשמוע את הטבע, את האדם היחיד, את לחישות העבר
אצל פירט. צילום: תלמה אדמון דִיבּוֹלְסְהָיים - Diebolsheim, אלזאס, צרפת. היו שם שלושה שולחנות מכוסים במפות אקוורליות. פיירט מיקמה את המשפחה השוויצרית בשולחן האמצעי, וכשהגישה את מאפה הבוקר החמים שלה, לחשה: "בכוונה הפרדתי ביניכם לבין הזוג ההוא. למדתי להיזהר מאז שהושבתי וָאלוֹנים ופלמים בשולחנות סמוכים, כי חשבתי שלבלגים יהיו נושאים משותפים לשיחה." והזוג בשולחן השלישי הוא אויב שלנו? הקשיתי. הגבר שמולי ירה בי מבט נוזף, הנימוסים שלי שבו ואכזבו. פיירט פערה זוג עיניים כחולות בהירות כמֵי הריין. הלחישה שלה הפכה לתנועת שפתיים בלבד: "הם איראנים." האיראני היה בעל פנים מסותתים, שיער גלי בשחור בוהק. כתפיו המכונסות העידו כי היה רוצה להיעלם. היא היתה שחומה ויפה ולראשה חבשה מעין כובע רך דמוי מטפחת בהירה. עיניה בערו בעליצות כששלחה מבטים לעברנו. לבסוף לא התאפקה. "מאיפה אתם?" שאלה באנגלית מעל לראשי השוויצרים. שמחתי שהיא שהפרה את הכללים שאני נוהגת לשכוח. כששמעה את התשובה זינקה ממקומה ומיהרה אלינו. "ידעתי!" קראה בחדווה. היא רכנה אלי, נישקה אותי על לחי ועל עוד לחי, אחזה בידי בין כפות ידיה החמות ולא הרפתה. "שמי סאלומה, היו לי בתיכון חברות יהודיות, אני כל כך שמחה לפגוש אתכם." היא דיברה מהר, בלי עכבות. היא רצתה להספיק. את כל החיים רצתה למסור בידי בבת-אחת. ההרעפה חסרת המבוכה הזאת כמו ניפצה את השולחן השוויצרי שבמרכז. ההורים הבלונדים חייכו לעצמם ולא העזו לנעוץ מבטים. לשפת הנהר שבין צרפת לגרמניה ניגשה אליי אישה איראנית שופעת מלים. כל זה התרחש בכפר ששמו "ביתו של השטן". כך בדיוק צריכים דברים להתרחש. בעלה של סאלומה נשאר לשבת בשולחן המרוחק. הוא שלח לעברנו מבט אדיב ודבר-מה הוגף בפניו בעדינות רבה. הגבר שאתי הסתכל בנו בתמיהה. סאלומה ואני, העיניים החומות הענקיות שלה, שפתיה המצוירות, האנגלית הזריזה שלה. החום שהיא שפעה. אנרגיה אדירה כזאת. סאלומה נגעה בכיסוי הראש שלה ואמרה: "אני לא דתיה, אני מחלימה מסרטן." הם חצו את הריין מגרמניה, שם הם מתגוררים בעיר קטנה, כדי לחגוג את סיום הכימותראפיה. התחבקנו. החלפנו כתובות. חיים שלמים עברו בינינו בחמש דקות. בעלה הוריד את המזוודות. עמדנו בפתח עם העצב שנברא בינינו פתאום. התחלתי לחשוש לה. סאלומה ניחשה. היא מיהרה אלי וחיבקה אותי עוד פעם. החיוך שלה היה מלא תנופה. "אל תדאגי," לחשה סמוך ללחיי. "אל תדאגי, ג'וּן. זה דרלינג, בפרסית." "יקירתי," אמרתי לה. "יקירתי," היא אמרה, והמלה שהתה בפיה כאילו המיסה פרלין שוקולד. הספר יצא לאור ב-'זמורה ביתן'
{{ comment.number }}.
{{ comment.message }}
{{ comment.date_parsed }}
{{ reply.message }}
{{ reply.date_parsed }}