הספר יצא לאור ב-‘זמורה ביתן’
הזמן שנשמר
קטעים מהספר "בוקר ראשון באירופה". רשמי מסע בפרוזה ובתמונות מאתרים שמחוץ למפת התיירות. הסופרת תלמה אדמון ביקרה בעשר ארצות ובכולן הגיעה אל מקומות שבהם מיטיבים לשמוע את הטבע, את האדם היחיד, את לחישות העבר
צרפת, אילייר-קומברה. צילום: תלמה אדמון אִילְייֵר-קוֹמבְּרֶה - Illiers-Combray, צרפת. מובן מאליו שהיה עלינו לצאת משארְטְר בכביש D921, כדי לנסוע 28 קילומטר בין השדות, היישר לעיירה שהספרות קראה לה בשם. החל מאפריל 1971 נקראת אילייר הימי-ביניימית בשם חדש: אילייר-קומברה. כך הייתה לישוב הצרפתי הראשון ששמו נלקח מהספרות. כל יפעת העושר האמנותי בקתדרלת שארטר לא עימעמה את תשוקתי להגיע אל הבית שבו בילה מרסל פרוסט (1922-1871) הילד את חופשותיו. הבית שמתוכו בחר הסופר להצמיח את האמירה המורכבת על מהות הזיכרון ביצירה ובחיים. בכרונולגיית הקריאה שלי לא היו טקסטים שהגדירו את יעודה של היצירה הספרותית כפי שעשה זאת פרוסט ב"בעקבות הזמן האבוד". הזיכרונות, קבע הסופר, הם הממשות האחת והיחידה. האופן שבו אדם מעצב את זיכרונותיו הוא חייו, הוא מהותו, הוא הזמן שלא יכלֶה. בכרכי "הזמן האבוד" אצור סוד הפיכת זמן השעון, זמן החיים הקצובים, לזמן אינסופי, מהפכני, מחוץ ליחידה המדודה המוכרת לבריות הנרדפות. ידעתי שמראה החפצים באותו בית לא יחריב את החוויה הספרותית המכוננת. רחשה בי הרגשנות הפשוטה, הרכילותית, שרוצה לראות את המיטה שבה שכב הילד וציפה בקוצר רוח לנשיקת אמו. התאוויתי לפגוש את חרדת הילד בחדרו, לברוא את הסיפור שלי מן הגן הנשקף בחלונו. מוזיאון פרוסט שוכן בבית הדודה, מבנה פשוט בן שתי קומות ועליית גג, בנוי סביב גינה קטנה. הוא היה שייך למשפחת דודו של מרסל מצד אביו, ז'וּל אַמְוּאה ואשתו אליזבת. אליזבת הייתה ל"דודה ליאוני" הספרותית. היא שהגישה למרסל העגמומי כוס של תה תרזה ועוגיית מדלן לצידה. טעמה של העוגייה הטבולה בתה הוא שהתקבע בעולם הספרות כצופן שממנו מתפענחת תכולת הזיכרון. דלת החזית, הפונה לרחוב דוֹקטֶר פרוסט (על שם אביו של מרסל) מוגפת, והכניסה היא דרך שער הגן, מן הרחוב המקביל, דֶה טְרוּאָה מארי. הגן מעלה עשב, ודלפק הקבלה הצנוע מציג כרכים של עיבוד קומיקס ל"זמן האבוד". הנה המטבח על אביזריו הכבדים מן המאה ה-19, וחדר האוכל השקט שבו ישב הילד וקרא. ועתה - מדרגות העץ המענות, שבהן נאלץ לעלות מדי ערב, כשגורש מגן עדן של חברת אמו. ואותה מיטה דחוקה בגומחה, שבין מצעיה שכב מתוח, מסרב לשינה. מן החלון ראה חלק מן הגן ואת גגות הבתים בכיוון הנהר. אני נוגעת בנייר קיר שפרחיו זעירים ועדינים, שוליו דהויים. ובכן, כל זה ממשי. האוויר בחדרים קל וריק מדיירים, אך הריח נושא בחובו דבר-מה דחוס ממאה אחרת. מרסל פרוסט היה כאן וחלף. נותר הזמן שלו.
{{ comment.number }}.
{{ comment.message }}
{{ comment.date_parsed }}
{{ reply.message }}
{{ reply.date_parsed }}