לאן הולכים מכאן?

מפקירים אותנו!

הלם ותדהמה

את הבוקר אתמול (שני) פתחתי כמו כולם עם הרשימה החדשה של היעדים אליהם מותר לטוס ללא צורך בבידוד ובפעם הראשונה מאז שהתחילה המגיפה שמטלטלת את חיינו במשך כמעט שנתיים כמעט חשתי ייאוש וחוסר אונים מוחלט. ענף התיירות היוצאת, הופקר לחלוטין ע״י הממשלה, מפעלי חיים של אנשים טובים קורס לנגד עיניהם, עובדים מתחת לגיל 45 (חלקם נמצאים בענף כבר עשור ומעלה) נשלחים הביתה כי אין הכנסות כך שלא ניתן לשלם משכורות וגם העובדים מעל גיל 45 יגלו ביום שייגמר החל״ת שאין להם לאן לחזור, שכן מדי יום עוד ועוד משרדי נסיעות, סיטונאים וקימעונאים סוגרים את שעריהם. אינני אפידמולוג או איש רפואה ולכן אינני יכול להתווכח עם אנשי משרד הבריאות בנוגע לתפקידו של נתב״ג ותרומתו להתפתחות הגל הרביעי פה במדינה. אך זה לא אומר שאני לא חושב ומרגיש יחד עם כל אנשי ענף התיירות כי משרד הבריאות החליט ללכת בדרך הקלה ופשוט לסגור את השמיים (גם אם לא בהצהרה רשמית – ההחלטה לחייב בידוד מכל מדינות העולם למעט רשימה שלרובה גם ככה לא ניתן לטוס - זה לסגור את השמיים). אז יכול להיות שמבחינה אפידמיולוגית משרד הבריאות צודק, יכול להיות שבאמת לא ניתן לאכוף בידודים ועדיף לסגור הרמטית. אבל איפה משרד האוצר, משרד ראש הממשלה, משרד התיירות או משרד הכלכלה שיגידו – החלטנו לסגור, מה ההשלכות על פרנסתם של אנשים וכיצד עוזרים להם לעבור את התקופה הקשה. יחד עם ההגבלות, צריכים להגיע הפיצויים וכנראה שאת זה שכחו שם בירושלים. האמת היא שענף התיירות היוצאת נמצא בשעתו הקשה ביותר מאז תחילת המגיפה, הענף עסוק בלשרוד, המענקים הסתיימו, ההטבות נשללו, ההוצאות נערמות, ההכנסות כמובן שלא קיימות ואפילו את העתיד אי אפשר לתכנן שכן העובדים אינם נמצאים במשרדים.

פרסומים בתקשורת אל מול המציאות

אמנם איני תומך בהצהרות התקשורת עד לפני כשבוע וחצי בטענה ש-״כל עם ישראל יוצא לחגוג ולנפוש בחו״ל...״ אך האמת היא שאם צוללים קצת למספרים רואים שהמצב לא קרוב להצהרות וכי התחזיות הן ל-25% מהנוסעים בשנת 2019 (וזאת לפני החלטת קבינט הקורונה מאתמול בלילה). הנתונים לפניכם כדי שתתרשמו: בשנת 2019 – שנת שיא בתיירות הישראלית עברו בנתב"ג כ-24 מיליון נוסעים (תיירות נכנסת, תיירות יוצאת, נוסעי מעבר) אם ניקח את החודשים שאנו נמצאים בהם היום: אפריל (פסח) – 2 מיליון נוסעים (ממוצע של 66,000 נוסעים ביום) יולי – 2.5 מיליון נוסעים (ממוצע של 80,000 נוסעים ביום) אוגוסט – 3 מיליון נוסעים (ממוצע של 96,000 נוסעים ביום) נקפוץ שנתיים קדימה (שנת 2020 כמו שאתם יודעים לא רלוונטית – במידה וזה מעניין מישהו עברו כנתב"ג כ-4.5 מיליון נוסעים רובם בחודשיים ינואר-מרץ לפני שהמגיפה התפשטה בעולם). בשנת 2021 – השנה שהייתה אמורה לבשר על תחילת התאוששות של ענף התיירות בעקבות מבצע החיסונים המהיר והיעיל של מדינת ישראל: מרץ (פסח) – 174 אלף נוסעים (ממוצע של 5600 איש ביום) יולי – 932 אלף נוסעים עברו בנתב"ג (ממוצע של 30,000 נוסעים ביום). אוגוסט – עדין אין נתונים לגבי כל החודש (אבל זה לא יתקרב למספרים "המופלאים" של יולי).

לאן הולכים מכאן?

האמת היא שאינני יודע למי עוד אפשר לפנות, כבר תקופה ארוכה שנציגי הענף, עושים ימים כלילות כדי למצוא איזה שהוא פתרון לענף, והתשובות מאכזבות כל פעם מחדש.... "נראה מה אפשר לעשות..." "אין לנו איך לעזור, אנו לא יודעים לתת פיצוי דיפרנציאלי לענף מסוים..." "שיסגרו כל העסקים שעוסקים בתיירות ושיפתחו מחדש שתיגמר המגיפה..." יכול להיות שאני רומנטיקן, אבל אנשי הענף שאני פגשתי הם אנשים מיוחדים, שבימים מתוקנים מרגישים שליחות בעבודה שלהם, שעוזרים לאנשים לראות עולם, רגע להירגע מהמרוץ של החיים לכמה ימים בשנה, שיעשו הכל כדי להחזיר נוסע מרוצה אשר שילם את מיטב כספו על טיול בר מצווה לילד או על ירח דבש. אנשים שמבינים שתיירות זו סוג של דיפלומטיה, שתיירים ישראלים (ברובם) עוזרים להיכרות של האזרח הפשוט עם העם הישראלי, מעלותיו ומגרעותיו (לשמחתי הרבה יותר מעלות מאשר מגרעות). אלו לא אנשים שיחסמו כבישים או יבעירו צמיגים, לא תמצאו אותם צועקים במהדורת החדשות ולא תמצאו אותם מבקשים עזרה מהמדינה גם בימים קשיים (צוק איתן למשל וגל הביטולים והבעיות שהגיע בעקבותיו). אך לצערי הגענו לימים שבהם צריך להרכין ראש ולבקש עזרה, על שנת 2021 ויתרנו, זוהי שנה אבודה... ממשלת ישראל צריכה לעזור לנו להגיע לשנת 2022 מוכנים, לעזור לענף התיירות היוצאת לעמוד על הרגליים, להתכונן ליום שאחרי – כי בקצב הזה מבחינת עולם התיירות היוצאת – אין יום אחרי. נמאס לשמוע "אי אפשר"! אפשר הכל – רק צריך לרצות – לצערי ולצער הענף כולו ממשלת ישראל על פי פעולותיה – לא רוצה! הכותב הינו מנהל מחלקת הדרכה בחברת מגה תיירות