צפו: יומן מסע אווירי

הכל התחיל כששמענו על הרפתקאות דומות באלסקה ואלון פרג, שותפי לספארי האווירי באפריקה וקולגה מאל על, היה נחוש לצאת לדרום אפריקה לאחר כ-40 שנות טיסה ולקראת יום הולדת 60. בעצם, רק כשחזרנו מהמסע המדהים, הצלחנו לעכל עד כמה היה זה מסע מרתק במספר מימדים וחוויה מיוחדת ועוצמתית מאוד של השתלבות בפראות האפריקאית. כנראה, שרק אפריקה יכולה להציע תפאורה של טקסי התבגרות לטייסים מנוסים כפי שעורכים בשבט המסאי. כשאלון ואני נחתנו ביוהנסבורג, הדבר הראשון שהזכיר לי את מסעות הספארי שערכתי כאן בעבר, היה הריח של הטבע שכה אופייני לאפריקה. לאחר המתנה קצרה, המשכנו בטיסת פנים של כשעה ונחתנו בפייטרמריצברג, שם פגשנו את קרייג שידריך ויוביל אותנו בשבוע הקרוב. קרייג הסיע אותנו לבית הארחה בעיירה הוויק, ובדרך אמר שהכל מוכן. הוא שמע שהלווייתנים עלו צפונה בעקבות הסרדינים ושצפוי לנו מזג אויר מושלם לשבוע המסע. קרייג הוא מדריך ובוחן רשמי של אולטרא-לייט והבעלים של חברת Flying Frontiers ושל שלושה מטוסי אולטרא-לייט החונים בהנגר ב"אווה פילד". מטוס ה"סוואנה" קצת מזכיר צסנה - מושב ליד מושב ובעל גלגל אף; והסוואג' דומה לפייפר - מושב אחד אחרי השני ועם גלגל זנב. למחרת עברנו הסבה ל"בוש פיילוט". זו תרבות טיסה שהתפתחה באלסקה כדרך הגעה יחידה למקומות נידחים שבדרך כלל נותקו מדרכי גישה רגילות כתוצאה ממזג אויר קשה. שילוב של טיסה והתנהלות של רכבי שטח שמחייבת יכולות נחיתה והמראה בתנאים קשים ולא מתוכננים ו... הישרדות. לרוב, המטוסים נבנו ושודרגו על ידי הטייסים ונוצר קשר הדוק בין האדם והמכונה שכלל אפילו תיקונים מאולתרים בשטח. קרייג הוא תופעה מיוחדת: הוא מוביל אישית את כל הטיולים, כדי לוודא שכל הפרטים נעשים על פי רצונו. בהתאם צריך לתאם את הטיול זמן רב מראש, כדי להבטיח שהוא יהיה פנוי גם לתהליך ההכשרה שלנו וגם לטיול. "טסים בגובה נמוך ונזהרים מחוטי חשמל" כדי לקבל רישיון דרום אפריקאי, יש לעבור מבחן עיוני, טיסות הדרכה בהתאם לרמה ומבחן מעשי שכולל את פרופיל הטיסה האופייני. הרישיון נקרא LSA – Light Sport Aircraft. לאחר שעברנו את המבחן העיוני, יצאנו להנגר ושם פגשנו את ג'יימס שאחראי על בניית המטוסים ואחזקתם. המטוסים נקראים אולרטא-לייט משום ששוקלים עד 600 ק"ג. לרוב שני מושבים ויכולת נשיאת מטען נוסף של 15 ק"ג. צורכים דלק 95 אוקטן שמאפשר טיסה רצופה של כ-4 שעות. לרוב, מתקינים להם צמיגי בלון שמאפשרים נחיתה כמעט בכל מקום. בדרך כלל המטוסים נרכשים כקיט ונבנים על ידי הרוכשים. ג'יימס בעל ידי הזהב, מקפיד מאוד על ניקיון המוסכים והמטוסים נראים כחדשים. למחרת טסנו טיסת הכרות קצרה ולאחריה טיסת הדרכה ומבחן, שבסיומה נחתנו על כ-50 מטר דשא ואז התחלנו להבין מה זה ספארי אווירי. כאן חווינו קשר חדש של אדם-מכונה – לראשונה טיסה חופשית ומשוחררת לאחר כ-40 שנות טיסה משימתית מתוכננת. אין משימה, אין צורך בהגשת מרשה מקדים, אין נתיבים מוגדרים, יש ערוץ קשר כללי לכל האזור. טסים בגובה נמוך ונזהרים מחוטי חשמל. נוחתים במנחתים מאולתרים ובדרך כלל מבצעים יעף הכרות עם תנאי השטח כדי לתכנן את הנחיתה. יומן מסע ספארי אווירי באפריקה זה בעצם סיור בטבע בדומה לנעשה מרכב שטח אלא שמבוצע ממטוסים קלים. הטיסה מאפשרת הגעה למקומות שרכבי השטח אינם מגיעים וכיסוי מרחבים גדולים מאוד בזמן קצר. החלק המקסים בחוויה שלא חשנו סיכון. מבחינה טכנית אלו מטוסים מאוד פשוטים ואמינים. יכולת ההמראה והנחיתה שלהם במהירויות מאוד נמוכות ובתנאי שטח קשים מצמצמת מאוד את הסיכון במקרה של אבדן מנוע. וכדי להרגיע את כל יקירנו, הרי שלא טסים מעל השמורות היכן שנמצאים הטורפים הקטלניים. המטוסים דו-מושביים וניתן לקחת נוסע. ואכן, למחרת הצטרפו אלינו שני חברים שגם עבורם, כנוסעים, החוויה הייתה מאוד מיוחדת. הם גם היו פנויים לצילומים. בשבת בבוקר סיימנו את ההכנות האחרונות שכללו מטען של עד 7 ק"ג לאיש, בדיקות שמן ודלק ויצאנו דרום-מזרחה ל-Mkambathi Nature Reserve. בכל יום נחתנו 3-4 נחיתות בשטח להפסקות קפה קצרות. בנחיתה הראשונה הסתבר שאבד מכסה הדלק של אחד המיכלים של קרייג. עצרנו טנדר מקומי שעבר במקרה והחקלאים חזרו לאחר כשעה עם ג'ריקנים של דלק ופקק חלופי והמשכנו במסע. ככה זה בבוש. בנחיתה השנייה, נחתנו בשדה עם עשב גבוה ושביבי העשב שעפו מהפרופלור הזכירו מכסחת דשא. בערב, נחתנו על הר שולחן ונסענו ללודג' האקולוגי המקסים. בבוקר, ביציאה מהלודג' לכיוון המטוסים, עברנו דרך הכפר הסמוך וחלפנו ליד נשים ולידים שנשאו על הראש מיכלי מים מהנחל הסמוך ותהינו מדוע להם אין חשמל ומים זורמים שיכלו להיות מופעלים מפנלים סולריים. עצרנו למלא את הג'ריקנים בתחנת הדלק בעיירה הסמוכה וראינו שהדלות וההתמכרות לאלכוהול המובילים לביזה כחלק מהחיים, מחייבת אותם להתקין סורגי הגנה בתוך חנויות למכירת אלכוהול. ביום השני, פנינו דרום-מערבה לאורך החוף. טסנו בגובה נמוך מעל הגלים במרחק של פחות מ-100 מטרים מלהקת לווייתנים עצומי מימדים ששיגרו את עצמם מחוץ לים ונחתו בחבטה אדירה, מתיזים סביבם סילוני מים. לא הצלחנו להבין האם מדובר בטקסי חיזור או נסיון להיפטר מטפילים. כך או כך, זה היה מחזה עוצר נשימה. ובעוד אנחנו משתעשעים עם להקות מאות הדולפינים שתפסו גלים לאורך החוף, הסתבר שפועלת מולנו רוח אף חזקה שמעכבת את ההתקדמות דרומה ושהדלק לא יספיק לנו להגעה לאתר של לינת הלילה. פנינו מערבה, לתוך היבשת והנמכנו ל-Kei River Mouth. קרייג התקשר לחוות בקר גדולה שהכיר והם נערכו להגעתנו לתדלוק. נחתנו בפיינל תלול במנחת קצר שבין הרים גבוהים בצמוד לחווה. זוג החוואים Ferndale החייכניים, כבר חיכה לנו בטנדר טויוטה מצוידים בג'ריקנים. במהלך התדלוק, הם סיפרו לנו שהם דור שביעי במקום, אבל כל ילדיהם עזבו והם חוששים מהלאמת רכוש הלבנים. נפרדנו מהם בתחושה קשה ולאחר המראה התחוור לנו עד כמה החווה מבודדת בלב האין-כלום שסובב אותה. "לווייתנים ענקים זינקו מהמים תוך שהם מנפנפים לנו לשלום" היום התארך והגענו אחרי השקיעה. אנטוני וצוות המלון חיכו לנו בצידי המנחת בטויוטות, עם אורות דולקים לסמן לנו את המנחת, שנקצר כמה שעות לפני כן במיוחד עבורנו. למחרת, המראנו במבנה ראש חץ בגובה נמוך לתוך אחד הקניונים המרהיבים של דרום אפריקה. נפרסנו לשורה עורפית ובמשך שעה ארוכה ליחכנו את השיחים שגדלו בצמוד לגדת הנחל. הקירות הפראיים הענקיים והעוצמתיים שסבבו אותנו, רק הגבירו את התחושה של קלות הריחוף ואת ההרגשה המדהימה של שחרור כציפור נטולת חשיבות עצמית וכוחניות. בדרך הטרדנו את מנוחת האנפות ליד האגמים הכחולים שליד הסכרים. באחד הימים נחשפנו בהפתעה למימד המיוחד של קשר אדם תרבות - הבנת ההתנגשות התרבותית של שחור ולבן. נחתנו כהרגלנו להפסקת קפה קצרה אבל מיד לאחר הדממת המנועים ראינו מאות דמויות קטנות שרצו לעברנו מהכפר הסמוך. תוך כמה דקות הוקפנו מאות ילדים שהתבוננו בנו בפליאה כמביטים בחייזרים שהגיעו מכוכב אחר. כאן פגשנו לראשונה במרחק נגיעה, את התרבות השחורה הנקראת כאן ה"לא לבנה" – כפריים שעדיין לא מפותחים שחיים ללא מים זורמים וחשמל. ושוב, ממריאים ולאורך המרחבים שבדרך ל-Orange River, חוות בקר ענקיות שבבעלות לבנים הממוקמות בטווחים עצומים אחת מהשנייה, ובין כל אלה, לפתע, גילינו את חוות הצייד המתפרנסות ממסעי צייד מבוקרים והסתבר שזה ענף תיירות מאד מצליח. קריג היה בעבר מדריך של קבוצות ציידים. הוא סיפר שהצייד מתבצע בהליכה, הראש של החיה שניצודה נשאר אצל הצייד כמזכרת אולם, בשר הצייד חוזר לחווה ונמכר לאכילה באטליזים המקומיים. במבט ראשון זה נשמע אכזרי אך מבחינת המקומיים זה הפתרון הנכון לבעיית ההתרבות המהירה של אוכלי העשב כתוצאה מצייד הטורפים שאיימו על הבקר והכבשים והקשיים הכלכליים של בעלי החוות. בקרדוק יצאנו לספארי קרקעי בשמורת הר הזברות הסמוך. בצהריים יצאנו עם עמוס לביקור בשכונת מגוריו MICHAUSDAL. עמוס ה"לא לבן", משמש כמלצר הראשי של המלון מזה כ-20 שנה. השאלנו את הג'יפ של בעלי המלון ואני נהגתי לפי הנחייתו. הסיור התחיל בתצפית כללית על הפרבר ועמוס הסביר ברהיטות את ההיסטוריה של האפרטהייד ומגבלות הדיור שהיו אז. משם נסענו לבית הקברות שהזכיר בית קברות בדואי. לפי עמוס, למרות היותם נוצרים, מרבית ה"לא לבנים" משמרים את המסורת השבטית העתיקה. הדבר המשמעותי ביותר הוא הכבוד למתים ולשושלת. הם יכולים להשקיע בטקסי הקבורה שכר של שנתיים. בני 18 נשלחים לבוש לטקסי מילה למשך חודש. מי שלא הולך, מנודה על ידי חבריו. הבנות נמכרות לגברים ולכן לא משתלם להשקיע בחינוכן משום שאין לדעת מה יהיה שוויין בעתיד. כשעצרנו ליד החושה שלו, נדהמנו לראות שהמקום נראה כמו מחנה פליטים משנות ה-50, עם בתים של חדר וחצי ועזובה והזנחה בכל מקום. בלוני הגז הותקנו בתוך המטבחון מחשש לגניבה. הוא רוכש כל שבוע תלושי חשמל במכולת המקומית ובהתאם מוקצה לו חשמל דרך מונה. כך חי המלצר הראשי של מלון מפואר. משם נסענו לאנדרטה לזכר גיבורי המאבק שנרצחו על ידי שוטרים לבנים. מקום מודרני ומטופח המוקף גדר חשמלית כנגד ביזה. בדרך חזרה צפונה, הלווייתנים הענקים זינקו הפעם מהמים תוך שהם מנפנפים לנו לשלום עם הזנב העצום. מחזה מרגש. גם להקות של אלפי הדולפינים המשתעשעים בגלי החוף והסרדינים, כמו נפרדו מאתנו לשלום. ליטוף הטבע במקומות ייחודיים שאפיין את כל ימי הטיסות, העצים את הקשר המיוחד של אדם-טבע. דרום-אפריקה מספקת מגוון גדול של נופים שונים וטבע עשיר ועוצמתי. ליחכנו מלמעלה, מגובה נמוך מאוד ומהקרקע, קניונים, מפלים, גלים, שדות ושפע של בעלי חיים. עדרי ענק של צבאים וזברות פרוסים במרחבים ענקיים לצד משפחות של ג'ירפות וראמים ואפילו תנים ושועלים שהביטו בפליאה במכונות המעופפות. את השקיעות המרהיבות ראינו כבר מאתרי הלינה המיוחדים שקרייג תאם מראש. כתבו וצילמו אלון פרג וארנון קרמר