רחוקה אבל בטוחה: יומן מסע אישי ללא אזהרת מסע במונגוליה המרתקת

מפת אזהרות המסע של המטה ללוחמה בטרור אומנם נצבעה באחרונה בגווני
אדום (רמת איום גבוה), כתום (רמת איום בינוני) ואדום משולב עם כתום (רמת איום משולבת), אך עדיין יש בעולם לא מעט מדינות ירוקות (ללא אזהרת מסע) הנחשבות לבטוחות נכון לרגע זה עבור ישראלים. מונגוליה - הממוקמת בין שתי המעצמות רוסיה וסין לגביהן חלה אזהרת מסע ברמה 2 - היא אחת מהן.

רגע אחרי שסיים את תפקידו כראש מערך הדוברות ברשות שדות התעופה, עופר לפלר ארז מזוודה וטס למסע מרתק במדבריות מונגוליה. בין רכיבה על גמלים דו-דבשתיים לשינה ביורט (אוהל) מונגולי, לפלר כתב יומן מסע אישי ואנחנו מביאים אותו כאן במלואו וכלשונו. כתבה שנייה בסדרה (הקליקו כאן לקריאת שני הפרקים הראשונים ביומן מסע):

"הכל מתכנס לפרופורציות כי החיים זה עכשיו"

הבוקר השמש מאירה לנו פנים והרוח הקרה שנשבה בעוצמה אדירה במהלך הלילה שככה. בלילה היא שרקה כאילו חדרה את המבנה העגול בו ישנו והמשיכה הלאה. המדהים במונגוליה שבשעות אתה חולף על יחידות נוף שונות, כך גם בשעות שעשינו את דרכנו מהמעיינות החמים דרך גאיות ונחלים והגענו לאזור שחווה התפרצות ולקנית. הנסיעה באזור מזכירה את המרחבים של רמת הגולן. בבה, הנהג שאוחז בהגה, שולט ברכב 4×4 כאילו סיים קורס נהיגה מבצעית ונוהג על כביש 6 (את כביש האספלט האחרון ראינו לפני ארבעה ימים). הנהיגה המבצעית לא מטלטלת אותנו, נהפוך הוא. יכולת הניווט שלו בלי GPS ובלי ווייז מדהימה - המפות של השטח מצוירות לו בתוך הראש.

תנאי השטח קשים. כל גבעה דומה לשנייה וכל שביל נראה כמו אבן גבירול בחפירות, אבל הוא נוהג בנהיגה מבצעית מקצועית. המשימה של בבה להיום היא להגיע לארוחת צהריים שהוזמנה לנו בשטח. בעינינו כל הדרכים והג'ארים נראים אותו הדבר למרות שבין משפחה למשפחה יש כמה קילומטרים טובים - בשטחים הפתוחים המרחב בין משפחה אחת לשנייה הוא כ-20 ק"מ. הנהג חוצה נחלים זורמים מטפס על הגבעות וגולש במורדות ההר כמו כבשה החוזרת לדיר אחרי יום במרעה בול אבל בול למשפחה שמחכה לנו. אני מביט סביב ובא לי לטפס מתוך העמק על אחת הגבעות שמסביב להיות לרגע כבשה או יאק או כל הולך על ארבע.

בעוד הנשים עמלות על הכנת התבשילים אני מטייל לבד באחו ומתחיל את הטיפוס על אחת הגבעות. העמק נמצא בגובה 2,500 מטר מעל פני הים והטיפוס על הגבעה הסמוכה לג'אר נראה קליל - אז זהו שלא. זה מאמץ פיזי. השמש ליטפה והרוח מייבשת את הזיעה שעושה את דרכה לגב, אבל הטיפוס בגובה כשהפסגה מתרחקת מוציאה את האוויר מהריאות. אני עוצר באמצע מסתובב לאחור - הג'אר נראה כבר נקודה לבנה רחוקה. אני לאט לאט מחזיר נשימה וקובע את העץ על הפסגה כיעד. עוד קצת מאמץ. אני מרגיש את הדופק ברקות. השילוב של הגובה עם המחוסר בחמצן סוחטים אותי. אבל אז מגיע רגע של אושר - העמידה על ראש הגבעה עם חיוך מחזיר לי את הצבע והאוויר לריאות - ואז הפתעה. השמיים מתקדרים בשנייה ומופיע ענן. ענן אחד שעושה לי מקלחת קרה. ממטיר את כל טיפות המים שאסף בדרך ודווקא עכשיו על ראש הגבעה הוא החליט להיפרד מהמסע הכבד.

הירידה למטה לעמק חזרה לרכב ולג'אר נעשית בזהירות רבה כדי לא להחליק ולהתגלגל במורד הגבעה. אני מסתכל על הנקודה הלבנה והעשן מהתנור הבוקע מממנה ויודע שתבשילים חמים מחכים לי בשילוב עם ייבוש טבעי ומהיר של הבגדים. בדיוק מה שחשבתי, מרחוק חיכה לי ג'אר מחומם ומרק חם עם נודלס ובשר שעשו את העבודה. המארחים מוציאים מהארון (שנעול במנעול יותר גדול ממנעול הדלת) את מיטב הסוכריות והשוקולדים. אנחנו צירפנו לארוחה המשפחתית את פרטי המזון שהבאנו איתנו לפיקניק ובינתיים הבגדים התייבשו לי על הגוף. המעבר לשפת המדבר הגובי לקחה כמה שעות. את יום הטיול בילינו על גמל דו-דבשתי ועם שפשפת קלה מהרכיבה על הגמל. את תמונת הגמל הדו-דבשתי ראינו בתמונות שאספנו בקלפי העולם המופלא (לקשישים בינינו) ואולי גם ראינו אחד כזה בגן החיות שהיה בתל אביב. בניגוד לגמל הארצישראלי החד-דבשתי, הגמל המונגולי מאפשר לך משענת אחורית בעזרת הדבשת האחורית המאפשרת רכיבה נוחה ובטוחה יותר.

מרגע שעלינו על הגמלים השמיים התקדרו וחולות המדבר שינו את צבעם. החולות הלבנים סופגים במהירות את המים והאדמה מקבלת מעין כרום שכל פסיעה של הגמל משאירה טביעת רגל. לילה קשוח של רוח מנשבת. את הלילה ביליתי בג'אר על מיטה שנלקחה מהסוכנות היהודית כאילו חזרתי במנהרת זמן לשנות החמישים ולתוך סרטו של אפרים קישון, סאלח שבתי, ימי התום במעברה. תשאלו למה נזכרתי בקישון ובסוכנות היהודית? זוכרים את הג'ינג'י עם המפתח, כאן הוא בדמות מונגולית, הג'ינג'י כיבה את הגנרטור סמוך לעשר בלילה ומיטת הסוכנות עם הקרשים והקפיצים חורקת כמו בלמים של משאית ריאו ישנה, חרקים שחורים וגדולים מרחפים או זוחלים כאן, אין מספיק עצים להסקה לחמם את הג'אר ויש אור דלוח בחדר.

הגשם החל לרדת בשעות אחר הצהריים ומכסה את מרחבי המדבר. מחנה הג'ארים שנעביר בו את הלילה שוכן בכניסה לוואדי שמצוקי גרנית אדומים עוטפים אותו - האזור נראה באור אחרון כמו ההר הגבוה בדרום סיני. אפשר לראות את המים גולשים על סלעי הגרנית אני מקווה שהטיפות לא יהפכו לבסוף לשיטפון. התיאור של המרחב מחזיר אותי לפתיח של המעברה. הריח, המים הזולגים לתוך הג'אר מהדלת ומהארובה ושאר הפריטים הפזורים כאן כמו השולחן הצבעוני, שרפרפי העץ השחוקים והדהויים, כיסוי המיטה שלא שייך לכאן ושמיכה כבדה - הם ממש כמו שראיתם בצילומים של המעברות משנות החמישים.

המקלחת והשירותים, שהם פריט חשוב בכל מחנה ג'ארים, נמצאים בצד השני של המאהל רחוק ככל הניתן מאזור המגורים - כדי שהרוח תיקח הרחק את הריחות. כשיצאתי בחושך מצרים מהאור הדלוח של הג'אר למקלחת, מתפלל שלא לדרוך על שיח קוצני או חלילה נחש שמבקש מקור חום באזור הג'אר ולמרות שהאישונים מתרחבים כמו צמצם של מצלמה - לא ראיתי כלום. אמש, הייתה מקלחת קרה מאוד קרה. זרזיף של קוביות קרח במקום מים חמים (הג'ינג'י עם המפתח שכח להדליק את הבויילר). וכאן הזמן להודות לדן מדריך לנשימות ולגיגיות קרח שלימד אותי תרגילי נשימה לפני אמבטיית קרח. האמת, זה עזר ואחרי תרגיל נשימה וכמה ברכות בשלל שפות המים הקרים הפכו לחמים בלב.

לסיכום, כמו אז בשנות החמישים, גם היום יש מה שמחמם את הגוף, הנפש והלב וזו - אהבה. בשנות החמישים זו הייתה אהבה למולדת שרק קמה ולשיבת ציון בארץ המובטחת והיום, במדבר האהבה מתחזקת למה שהלב אוהב, מבקש ורוצה. תוסיפו לזה, בלי ציניות, אהבה לטבע, למרחבים ולשקט המדברי בשילוב טיפות המים ותראו שהכל מתכנס לפרופורציות כי החיים זה עכשיו.

מחר (ד', 20 בדצמבר) יפורסמו 2 פרקים אחרונים ביומן המסע במונגוליה.

אל תפספסו

היום ה-77 למלחמה: הטיסות לישראל וממנה בימים הקרובים

הכתבה הבאה במדור

היום בנתב"ג: שיא נוסף במספר הנוסעים מאז תחילת המלחמה