ישן וחדש - מה מציעה מדינת הניגודים אזרבייג'ן אליה אפשר לטוס בלי בידוד בחזור?

באקו, בירת אזרבייג'ן, בקלות מתברגת לרשימת "היפים והנכונים" בתיירות. יש לה קו רקיע מודרני, 10 קניונים עם שלל מותגים, בתי קפה עם קפוצ'ינו טוב, מלונות פאר, מרצדסים בכל רמזור, טיילת מצוחצחת, עיר עתיקה מוקפת חומה, מזרקות כמעט בכל כיכר, מוזיאונים בעיצובם של אדריכלי-על (זאהה חדיד ושות'), גלגל ענק כמו בלונדון ואפילו בתים קטנטנים לחתולי רחוב עם בופה של "לה קט". כשיש ארגזים של כסף (מנפט), גם למיצי אין שם דאגות. לכן, כשלשכת התיירות של אזרבייג'ן הזמינה אותי לסיור היכרות אצלה בחצר, חשתי ברת מזל - עד לרגע שבו הגעתי לחצר, האחורית. משרד התיירות האזרבייג'ני החליט לתעדף הפעם את הפריפריה, כי ל"עיר הרוחות", באקו, הישראלים כבר נהרו עד לפני הקורונה במספרים שרק עפים למעלה. וכמו משה רבנו, שראה את הארץ המובטחת ולא יכול היה להיכנס אליה, נסענו מבאקו אל הלא נודע, והלא נודע היכה בבת אחת. כמה דקות נסיעה מבאקו והנוף משתנה וגם מצב הרוח. שממה מימין ומשמאל; עזובה מלפנים ומאחור. מדבר. לוק שמזכיר במידה מסוימת את שתיאר מארק טוויין, בספר המסעות שלו במזרח התיכון במאה ה-19. בפרק שהקדיש לארץ הקודש בספרו "מסע תענוגות לארץ", הוא הביא קול שונה מהתיירים הצליינים שהציפו את מחוזותינו לאורך השנים במסעות דתיים-רוחניים. הם תיארו ארץ זבת חלב ודבש. הוא שממה, עזובה ומדבר. ממש דז'ה וו לערבות אזרבייג'ן.

"רכשתם כבר ביטוח לנסיעתכם הקרובה? הזמינו עכשיו ביטוח Touch הכולל כיסוי לביטול!"

מצ'וקמקת אבל עושה את העבודה. מכונית לאדה - מלכת הכביש באזרבייג'ן (היא והמרצדס). צילום: ספיר פרץ זילברמן אצא לי השוקה. צילום: ספיר פרץ-זילברמן הסבה מקצועית? מוכר בשוק באזרבייג'ן. צילום: ספיר פרץ זילברמן פאודה סטייל. באזרבייג'ן, נשים רבות עוטות בורקה. בתמונה, אזרית אלמונית שהסכימה לסלפי עם כותבת שורות אלה, ורק אחרי שביקשה וקיבלה אישור מבעלה שעמד וצפה מן הצד דתיים וחילונים באזרבייג'ן. צילום: ספיר פרץ זילברמן מצד שני, השממה הזו הילכה עלי קסם. יש משהו במרחבים הפתוחים האלה, וזה לא סתם. ההשפעה של הטבע על האדם כבר הוכחה מדעית. מחקרים רבים מצאו כי למראה של מרחבים פתוחים – צחיחים או ירוקים - יש השפעה נוירולוגית המובילה לשלווה ורוגע. אצלי זה הוביל לשלום פנימי. אז, אם מיציתם את אירופה הקלאסית, מאסתם ביעדי בטן גב וכבר חרשתם את המזרח הרחוק ודרום אמריקה בטיול אחרי צבא, יש לנו על מה לדבר אתכם. אזרבייג'ן רבתי, היא אומנם יעד לקשוחים עם ציפיות לא גבוהות, במובן זה שצריך לנסוע די הרבה ממקום מעניין אחד למשנהו, לאכול את אותו האוכל במסעדות עממיות ולהתרוקן בשירותי בול פגיעה שהיה נחמד אם מישהו היה מעביר עליהם סקוץ' ברייט עם אקונומיקה. אבל, יש בה כמה מקומות ששווים את המאמץ:

ד"ש מתקופת האבן

לא הרחק מבאקו (כשעה וחצי נסיעה מהעיר), נמצאת שמורת קובוסטן (Qobustan) שהוכרזה בשנת 2007 כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. מקום מרתק שכדאי להגיע אליו גם אם אינכם חובבי ארכיאולוגיה/פרהיסטוריה. בניגוד למערת לאסקו המפורסמת בדרום-מערב צרפת, שבה ניתן להתרשם מציורי קיר פרהיסטוריים מרשימים במערה משוחזרת (המקורית סגורה למבקרים), ב-בוקוסטן רואים את הדבר האמיתי ובמספרים גבוהים בהרבה: 6,000 ציורי קיר לעומת כ-2,000 בצרפת. החל מבעלי חיים שהיו ואינם עוד בחלקם, ועד דמויות אדם רוקדות/צדות/מקריבות קורבן מלפני 40 אלף שנה. וכל זה, חרוט על גבי סלעי ענק שהתפזרו לכל עבר עקב רעידת אדמה קדומה. רק תקפידו לא לסטות ממסלולי ההליכה המסומנים בגלל נחשים. בכניסה לאתר המרשים, שהתגלה לראשונה בשנת 1930 במורד הצפוני של הר Djingirdag, יש מוזיאון אינטראקטיבי קטן, המנגיש בצורה מעניינת וכיפית את סיפור הפטרוגליפים (ציורי סלע) של אזרבייג'ן. גילוי נאות: המקום הזה מקבל אצלי דוז פואה, בלי קשר לפטיש שיש לי לארכיאולוגיה, מהעידן שבו ארכיאולוגיה הייתה משלח ידי. "ריקוד אורס". הרקדנים הקדמונים, רק זהירות מנחשים כל הדרך לפטרוגליפים. צילום: ספיר פרץ-זילברמן יש שם גם סלע שמזכיר קוף או משהו דומה לזה. צילום: ספיר פרץ זילברמן וזה ממש נראה קוף. צילום: ספיר פרץ זילברמן

פני ירח, זה כאן

למרות ההצהרות של ריצ'רד ברנסון, ג'ף בזוס, אילון מאסק ושות' - קשה לנבא מתי בעתיד ננפוש מחוץ לאטמוספירה. ועד שהנבואה תגשים את עצמה, אתם מוזמנים לראות פני ירח על פני כדור הארץ באזרבייג'ן. למקום המדהים הזה, הנמצא במרחק כרבע שעה נסיעה מקובוסטן, קוראים Volcanoes Mud (הרי געש של בוץ). מובילה אליו דרך עפר קופצנית ולא סלולה, אך לא כזו ש-מוניות ה-לאדה (Lada) המצ'וקמקות לא מצליחות לגמוע תמורת 15 מנאט (כ-30 שקל) למונית. על פי ההערכה, מתוך 700 תלי בוץ וולקני הקיימים בעולם, 300 מהם נמצאים באזרבייג'ן ופולטים בוץ קר מבעבע. אפשר לגעת ולמרוח על הפנים, כמו בים המלח. לא הרחק משם, אגב, אפשר לראות אש פורצת מהאדמה רווית הנפט והגז. לא לדאוג, זאת לא לבה רותחת, זה בוץ וולקני קר. אפשר למרוח על הפנים כמו בים המלח. צילום: ספיר פרץ-זילברמן תל בוץ וולקני. יש 300 בתלי בוץ וולקני באזרבייג'ן מתוך כ-700 בעולם כולו. צילום: ספיר פרץ זילברמן

בייבי שאק(י)

במרחק כ-4 וחצי שעות נסיעה מבאקו, נמצאת שאקי (Saki). העיר, השוכנת באזור מיוער לצד שני נהרות ומעיינות מינרליים בלב הקווקז הגבוה, ישבה בעבר על דרך מסחר חשובה באזור הקווקז, מה שמסביר את חומת ומבני האבן המרשימים שלה. אחד מהם, הוא ארמון הקיץ Xan Sarayi שבנה חאן מוחמד חסן ב-1762 והוכרז באפריל השנה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. קחו בחשבון שאסור לצלם בפנים את יצירות המופת: חלונות זכוכית צבעוניים (כ-5,000 חתיכות זכוכית גיאומטריות בכל חלון, זו לצד זו ללא שימוש בדבק או מסמרים) לצד ציורי קיר ססגוניים עם תועפות של מוסר השכל. כך למשל, לטווס הידוע כסמל יופי, יש קול כעור – משמע שלא הכול מושלם בחיים. גם דגים חלקלקים מצוירים שם על הקירות כדי להזכיר לכולנו שהכל הפיך בחיים. שהיום יש לך כסף ומחר הוא עלול להחליק לך מהיד. ציורי דרקונים, לעומת זאת, מסמלים את הרעיון שעליך להתמודד עם האויב שלך - עצמך. ויש גם ציור של מלך עם ובלי כתר, קרי: אם אשתך טובה אליך - יהיה כתר לראשך. אם היא לא טובה - לא יהיה כתר לראשך. לכל המפקפקים שמאחורי כל גבר מצליח עומדת וונדר-וומן. אסור לצלם מבפנים. ארמון הקיץ שבנה חאן מוחמד חסן ב-1762. באפריל האחרון הוכרז אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. צילום: 123rf

גאנג'ה סטייל

גאנג'ה (Ganja) היא אולי העיר השנייה בגודלה באזרבייג'ן, אבל רחוקה שנות אור מבאקו המודרנית. אין בה מונומנטים מנקרי עיניים ואת כל מה שתמלוגי נפט שמנוניים מאפשרים. אבל כסף, זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. לגאנג'ה יש, לטעמי, וייב מדליק. רוצים דוגמה למדליק על גבול הסדיסטי? הנה: במסעדת Zirzami שברחוב Vali Khuluflu אי אפשר להיכנס בלי לומר סיסמה שמקבלים מראש במעמד ההזמנה. נוקשים בדלת ברזל. צוהר קטן נפתח כמו בסרטי פשע וראש אדם לבוש מדי חייל רוסי ממלחמת העולם השנייה מבצבץ ושואל: "מה הסיסמה?" ענינו: "מוסקבה 47". הוא: "יש לכם נשק?" אנחנו: "לא". ואז, בלי כל התראה מוקדמת, הוא שלף עלינו רובה. צרחנו. תוך כדי, ראיתי לנגד עיניי את הכותרות המביכות המבשרות על הישראלית שנהרגה באיזה חור באזרבייג'ן. מה היא חיפשה שם, לעזאזל?. השליפה המהירה, היא כמובן חלק מהגימיק של המסעדה המוזרה הזו, שכל כולה שיר הלל לצבא האדום. כל המלצרים לבושי מדים והאישה היחידה, שעבדה מאחורי הבר, במדי אחות צבאית. על הקיר תמונה של סטלין מאגרף את היטלר, על התפריט דיוקנו של לנין ובטלוויזיה סרט מלחמה שותת דם. 99.9% מהסועדים הם גברים. זאור, המדריך המקומי שלנו, אומר שככה זה עובד כאן. חבורות גברים שיוצאים בערב לאכול, להקפיץ וודקה ולעשן. ומה עם האוכל, אתם שואלים? הבולסת חוקרת קובעת: מ-צ-ו-י-ן. החל מפנקייק מטוגן במילוי בשר ואמפנדס תפוחי אדמה ועד בשר מגולגל בלאפה. והמחירים? 150 שקל ל-7 סועדים כולל אלכוהול. אמיתי. זאת לא מתיחה. ואם אתם כבר בגאנג'ה, בבוקר קפצו ל-Ganja Bazar - שוק מקורה מקסים (ולא מתוייר) של פירות, ירקות, גבינות, תבלינים ועוד במחירים שלא להאמין. מאנט 1, ובעברית: 2 שקל, ל-100 גרם זעפרן. כזה זול. להרים ידיים אמרתי לכם. מלצר במסעדה בעיר גאנג'ה שכל כולה שיר הלל לצבא האדום. צילום: ספיר פרץ-זילברמן זה נבלה וזה טרפה. סטלין מאגרף את היטלר. פוסטר במסעדה בעיר גאנג'ה. צילום: ספיר פרץ זילברמן

הכחול הגדול

אם אתם הורים לילדים קטנים, אתם בוודאי מיודדים עם סדרת הטלוויזיה המצוירת "משמר האריות". ואם אתם מאלה שגם מקשיבים לתכנים, אז בטח שמתם לב שלאחד הצבועים הרעים בחבורה קוראים גויגול. במרחק כ-6 שעות נסיעה מבאקו, לא הרחק מגאנג'ה, נמצא אגם גויגול (Goygol) והוא צבוע כחול, ומכאן שמו: האגם הכחול. ברעידת אדמה שארעה במאה ה-12, ההר הסמוך לאגם (הר kapaz המתנשא לגובה 3,724 מטר) קרס ויצר את האגם. בשנת 2008 האגם, ושני אגמים קטנים נוספים, Maral ו-Zali, הוכרזו כפארק לאומי. בפארק העצום הזה חיים להם בכיף דובים, נשרים, זאבים, איילים ומיני ציפורים בלב יער עצי אלון ומייפל. דקות נסיעה מהאגם, ועדיין בתוך שטחי הפארק, לכו לאכול במסעדת Hayat. בגלל המיקום: בתוך היער; ובגלל האוכל: סלט ירקות טרי, לחמים מקומיים נהדרים, גבינה רכה וקשה כפתיח, לצד סאג' עוף עם חצילים, תפוחי אדמה ועגבניות מבושלים. אבל הכי הכי זה ה-Kutab – מאפה (כמו מלאווח) ממולא בשר כבש או עשבי תיבול וגבינה המוגש בכל מסעדה באזרבייג'ן. תודו לי אחר כך. אסור לשחות. אגם גויגול. צילום: ספיר פרץ-זילברמן עוף לדרך? אוכל רחוב סמוך לאגם. צילום: ספיר פרץ זילברמן   גז צחוק: צינורות גז לאורך הבתים. צילום: ספיר פרץ-זילברמן כאן סוגדים בטירוף למנהיג המת. פארק היידר אלייב. צילום: ספיר פרץ זילברמן הכותבת הייתה אורחת לשכת התיירות של אזרבייג'ן

אל תפספסו

קרקוב: היעד החם הבא של הישראלים?

הכתבה הבאה במדור

צפו: מאוריציוס - אי הזיכרון והנופשון