"מסע אל כרתים שלא הכרתי, ואל עצמי"
כתבת 'פספורטניוז' יצאה מהוססת לסקר סדנה ייחודית בכרתים וחזרה עמוסת חוויות מן המסע הרוחני בחיק הנוף המרהיב בחברת נשים זרות
|||||| לכרתים הגעתי הפעם בזכות תמונה אחת בפייסבוק. מכירים את זה, שאתם רואים תמונת נוף מושלמת ואומרים לעצמכם: לשם אני רוצה להגיע? ביקשתי וקיבלתי. וביום ראשון בשלהי חודש יוני החם, מצאתי את עצמי על המטוס לאי היווני החביב כל כך על הישראלים. הפעם לחוויה מעט אחרת. ראשיתו של המסע הזה בתמונה של חוף הים למרגלות מרכז הסדנאות של אביטל ציון. כשנתקלתי בה, חשבתי שמדובר בנוף גן עדן. את אביטל לא הכרתי ועל הסדנאות שלה לא שמעתי, אבל תמונות שהעלו גולשות, שהשתתפו בהן, עשו חשק. כשזמן קצר אחר כך קיבלתי הצעה לבוא ולסקר את המקום, מיד השבתי בחיוב. ואז, התחילו ההיסוסים. את יוון אני אוהבת, וגם את כרתים, שיצא לי להיות בו לא אחת, לרוב עם המשפחה בחופשות או בחגים, בקונספט הכה מוכר של מלונות הכול כלול, ובעיקר באזור הרקליון וחרסוניסוס. אבל לסדנה רוחנית, בת חמישה ימים, עם עוד שמונה נשים זרות לחלוטין? מה חשבתי לעצמי?! קיבלתי רגליים קרות. חשבתי פתאום שבעצם זו תקופה מאד לחוצה, וממש לא הזמן להיעלם לכמעט שבוע. שיש לי המון דברים לסיים, שאנחנו בסוף שנה, ויש ערימות של אירועים בבית ספר, ובגן, הכי לא הזמן לנסיעה רוחנית. ובכלל, מה לי ולזה? איפה אארוז את הציניות התל אביבית המוכרת והנוחה, שטיפחתי במשך שנים? ואם זה לא הספיק, ערב הנסיעה נתפס לי הגב ולא יכולתי לזוז. יותר התנגדות מזה? למרות הכול הצטרפתי לנסיעה. משכנעת את עצמי שאני שם, לא לשכוח, לצורך כתבה. אני יכולה רק לצפות מהצד ולא חייבת לקחת חלק פעיל בסדנה הרוחנית, שאין לי מושג מהי ובמה מדובר. ובינינו, מה כבר יכול לקרות? ומה רע לכתוב במקום כל כך יפה, מול מפרץ ים ציורי? אחרי הנחיתה בהרקליון נסענו לכיוון דרום מזרח האי. חלקו הפחות מוכר אולי, אבל לא פחות יפה. נסיעה שאורכה מעל שעה ושרובה ככולה עוברת לאורך החוף, חוצה את כרתים מצפון לדרום, חולפת על פני מפרצים יפיפיים, צוקים עוצרי נשימה והרבה כחול בעיניים. לא רחוק מהעיר אירפטרה, הגענו לעיירה היפה פרמה, ולמרכז הסדנאות, שבנוי כולו על ראש צוק החולש על מפרץ מרהיב, בדרום האי. לבית שיהיה מבצרי בימים הבאים, נוף פנורמי למפרץ, ומרפסת גדולה שמשקיפה אל הים. בחצר הבית, שטובלת במטע זיתים, חיכו לנו ערסלים ופינות ישיבה מפנקות, גינה אורגנית קטנה, ואפילו באר מים מתוקים. הייאוש, אם יהיה, כבר נעשה יותר נוח. הגענו אחרי שקיעה, ולנוף, שציפה לי מחלון הבקתה הקטנה שלי, נאלצתי לחכות עד הבוקר. כשזה עלה ופתחתי את הווילון הסמיך, שמילא את החלון הגדול, פלטתי צווחת התפעלות. לרגע הרגשתי הבחורה הכי בת מזל בעולם. מפרץ ים מטריף פרוס לרגלי, כחול, ירוק וטורקיז בערבוביה. ים, ים, ועוד ים במרחק נגיעה. השמש עוד לא עלתה ואני פשוט ישבתי והבטתי בטבע בגרסתו הפראית והכי לא מצונזרת שיש. ירדתי לחוף. דממה. רק רחש הגלים. ההיסוסים שלי נעלמו. הייתי בגן עדן ואין על מה להתלונן. בבוקר למעשה נפתחה הסדנה בפועל. מפגשי בוקר וערב שמטרתם, אם לצטט "לאפשר לנו להקשיב, להתבונן, להבין טוב יותר את עצמנו ואת מהלך חיינו, לגלות את מהותנו ואת כוחות הריפוי והחיות שבנו, להתפתח ולהגשים את איכויותינו ככל שניתן, להתחבר לבריאה ולחוקיה ההרמוניים, ובעיקר לשמוח". אני לא בטוחה שהבנתי למה התכוון המשורר, אבל נעניתי לאתגר. החלטתי שאם אני כבר פה, אני לא צופה מהצד אלא משתתפת פעילה. והרווח היה כולו שלי. סדר היום הוא פשוט. אחרי קפה של בוקר, אנחנו נפגשות על דק עץ לחוף ים פרטי, מוקף סלעים, כשמדרגות הגישה אליו בנויות חמר טבעי וטובלות בירוק. אני ועוד שמונה נשים זרות לחלוטין. לא הכרנו קודם, לא היינו יחד בצבא, או בלימודים, אפילו לא חברות לפייסבוק, אבל הן השותפות שלי למה שיקרה פה בימים הקרובים. את קסם המסע החלטתי לא לחשוף כאן. בדיוק כמו שאני הגעתי לכרתים ללא ידע מוקדם מה מחכה לי. קולגה שלי, שהצטרפה לנסיעה דומה חודש לפני, אמרה לי: תסמכי עליי ופשוט תיסעי. זו חוויה מיוחדת ואת לא תצטערי. אז גם לכם אני משאירה את ההרפתקה בתולית ומבטיחה. אני יכולה לגלות שמדברים לא מעט, אבל בעיקר מקשיבים. שהטבע והריחוק הגיאוגרפי מהשגרה בבית עושים את שלהם, ונותנים לגיטימציה ויכולת להיפתח, להיחשף, לחשוב, לתת לדברים, שבדרך כלל אין להם מקום, לעלות ולצוף. דברים, שהיה נוח להדחיק או לדחות, מעיזים להציץ החוצה, ואני נתתי להם מקום בשורה הראשונה על הבמה. כרטיס כניסה לגולדן רינג במציאות שלי. מול עוצמתו של הטבע, הים הפתוח, אור השמש ורחש הגלים, את מרגישה מספיק בטוחה לחשוב, להרגיש ולהגיד הכול. בקול. קרדיט ענק אני חייבת לתת למנחת הסדנה והמארחת שלנו. אביטל ציון, עוד מעט בת 52 וכבר סבתא, שניהלה בעבר עסק לשיווק ושילוט. יום אחד, לפני כחמש עשרה שנה, החליטה לעזוב הכול ולהקדיש את חייה לטיפול וריפוי של אנשים באמצעות התודעה. התאהבתי בה ברגע. כולה נועם וקסם. חכמה, קשובה, נדיבה, ובעיקר, תסלחו לי על הביטוי, 'נורמלית'. אין בה שום דבר מוזר או קשה לעיכול. יש לה שפע חוכמה וידע שלא הכרתי, ובה בעת היא גם 'אחת משלנו'. השיחות איתה הן לא רק עמוקות ומלאות תובנות, אלא גם דברי חולין, שיחות בנות טיפוסיות. כן כן, בדיוק כמו שאתם מדמיינים שיחות בנות. אביטל דאגה גם לשני קריטריונים קריטיים לישראלית שטסה לחול, אוכל טוב ושופינג. החלק הראשון הופקד בידיה המוכשרות של השפית אורית ברום, שהכינה ארוחות בריאות שהן חגיגה רב חושית של ריחות וטעמים, מעוצבות בפשטות גאונית ומעוררת תיאבון, ואת תאוות השופינג השבענו במדרחוב חנויות בעיר הסמוכה ובשווקים. כי הרי חופשה היא לא חופשה, אם לא נחזור עם כמה שכיות חמדה מקומיות. בין לבין גם זכינו לטייל במקומות קסומים שידועים רק למקומיים. נקיקי נחל וקניונים מפותלים, כפרים יווניים עתיקים ולגונות מתוקות נסתרות מן העין. ליד עצת זית עתיקה, סביבנו עיזים מדלגות בעליצות, נעמדנו יחפות במעגל, ופשוט נשמנו. רגע אחד נדיר. רחוק מתל אביב, מהשגרה, נטול עומס המטלות ורעשי היומיום. מהר מאד הבנתי שהמסע שהתלבטתי לגביו היה אירוע מכונן עבורי- חוויה מיוחדת לחיים, שלקחו בה חלק נשים זרות, שעכשיו יודעות עליי יותר מכאלו המכירים אותי שנים רבות. תובנות שאקח איתי לנצח, כלים חדשים, שאצרף מעתה לארגז הוותיק שלי, ובעיקר חוויה אחרת, שונה, מסע אל כרתים שלא הכרתי, ואל עצמי. עצמי כמו שלא יצא לי לפגוש, אבל שמחתי להכיר. הכותבת היתה אורחת של מסעות נשיים בכרתים ובזנזיבר עם אביטל ציון
{{ comment.number }}.
{{ comment.message }}
{{ comment.date_parsed }}
{{ reply.message }}
{{ reply.date_parsed }}